דיןָmeet

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

העלאת מידע אודות ילדים לפלטפורמת פייסבוק – הרצוי והמצוי / נמרוד סנה

פלטפורמת פייסבוק הינה דוגמה בולטת ביותר באשר ליכולת של כל אחד ואחת מאיתנו להפוך למעין אמצעי תקשורת. כך, פייסבוק מאפשרת לפרטים להבנות פרופיל ציבורי או ציבורי למחצה בתוך רשת מוגדרת וכן, לשתף מידע בהקשרים שונים בין חברים לרשת. משתמשי פייסבוק מעלים תכנים רבים עבור קהל "חבריהם" אשר עשוי למנות אף אלפים ויותר.

הפרופילים בפלטפורמת פייסבוק מכוננים זהות בקרב המשתמשים. הזהות אשר נוצרת על ידי המשתמשים משרתת את הרצון לכונן יחסים אישיים עם משתמשים אחרים. עם הזמן, נוצרת קהילה בין הפרט ובין "חבריו" לפלטפורמה: כל משתמש תופס מקום מסוים בין חבריו לקהילה. הרושם המתקבל אודות המשתמש בפלטפורמה, עשוי להיות רושם שונה מהרושם המתקבל אודותיו בעולם הפיסי. הדבר תלוי בתוכן אותו הוא מעלה לפלטפורמה ובניהול הרושם אותו הוא מבנה.

נכון לכתיבת שורות אלו, פלטפורמת פייסבוק הינה הרשת החברתית המובילה למרות קיומה של תחרות מצד פלטפורמות נוספות. גודלה של הפלטפורמה נובע, בין השאר, מהעובדה כי היא פתוחה כיום, לכל פרט בעל כתובת דואר אלקטרוני אשר מוכן להצהיר כי הוא בן 13 או מבוגר יותר, ללא תמורה כספית.

האקט בו אדון בפוסט זה, הינו הפעולה של העלאת תוכן אודות ילדים ופעוטות לפלטפורמת פייסבוק, מבלי שהוריהם יפנימו את כלל הבעיות אשר תופעה זו עשויה לגרום. כך, הורים רבים, ובכלל זה הורים ישראלים רבים, מעלים תכנים הקשורים לילדיהם לפלטפורמה.

מבין הפרטים אשר מועלים לרשת על אודות ילדים, ניתן למצוא למשל: תאריך לידתו של הילד; תמונות מגיל הילדות (בחלקן: תמונות מביכות); תמונות מרגעים אינטימיים (כגון: ילד כרוך במגבת שעה שיצא מהאמבטיה); תמונות הקשורות לאירוע הלידה ועוד.

פוסט זה יבקש לטעון: הורים צריכים לחשוב כמה וכמה פעמים לפני העלאת מידע אישי אודות ילדיהם לפלטפורמה. זאת, מן הטעמים שיובאו להלן:-

 

  1. אוטונומיה אישית:

ילדים קטנים אינם יכולים להחליט עבור עצמם האם ברצונם לשתף מידע אודותיהם ברחבי המרשתת. כאשר הוריהם מעלים מידע אודות ילדיהם, הם פוגעים באוטונומיה האישית של ילדם, ובהחלטה המושכלת באם לעלות חומרים אישיים למרשתת, וכן בסוגייה: אלו חומרים לעלות ואלו חומרים לשמור בחזקה אישית.

 

  1. פרטיות:

הטענה כי "הפרטיות מתה בעידן האינטרנט" הינה טענה שאין לזלזל בה, אך אין להפר את פרטיותם של ילדים ללא הסכמתם. חשוב לענייננו הוא העיקרון של "פרטיות כשליטה" – ראוי לבקש כי ילדינו ישלטו ככל הניתן בתוכן הקשור אליהם ואשר מועלה למרשתת, ורצוי לאפשר לילדינו דיון מושכל בנושא. ילדים צריכים להשתמש בפייסבוק רק לאחר שיעמדו על כלל ההשלכות של סוגיות הפרטיות והסכנות הטמונות באינטרנט.

 

 

  1. ביטחון אישי:

הרשת ככלל, הינה מדיום מבורך: היא מחזקת את חופש הביטוי ואת היכולת ליצור ולתחזק יחסים בינאישיים. עם זאת, הרשת עלולה להיות מקום מסוכן: ברשת גולשים האקרים, פדופילים ועבריינים אשר מבקשים לכרות מידע בנושאים רבים ושונים. מידע אודות ילדינו, עשוי לעניין גורמים שליליים רבים, קל וחומר כאשר מועלה מידע אישי רגיש.

 

  1. "ניהול רושם" עצמי:

ילדינו צריכים להיות בעלי קול בכל הקשור ליכולת לנהל רושם ולתחזקו בחייהם האישיים וברחבי המרשתת. הורה אשר בונה פרופיל לילדו, מכתיב לו מראש כיצד הוא מצפה כי יתנהג ברחבי המרשתת ומחוצה לה. לאור העובדה, שפעמים רבות ילדינו (מה לעשות), יותר מתוחכמים מההורים עצמם בכל הקשור לניהול הרושם האישי, אל להורה להכתיב לילדו מלכתחילה כיצד יתפס ילדו במרשתת ומחוצה לה.

 

  1. לסיכום:

למרות הסייגים הרבים והשונים אשר נידונו בפוסט זה בקצרה, ראוי לציין כי ראוי שהורים ישתפו את ילדיהם בחווית הגלישה ברשת, תוך מתן הסברים על הפעולות השונות. הדבר יביא הן לאוריינטציה טכנולוגית בקרב ילדים, והן יאפשר לילדים לחוות את חווית הגלישה הראשונית תוך מתן הסברים ואזהרות שונות באשר לכלל הבעיות אשר המרשתת מציפה.

קשה לצפות כי הורים יחדלו לעלות תמונות של ילדיהם אל המרשתת, בכלל, ואל פייסבוק, בפרט. יתרה מזו, קשה לצפות להתארגנות ילדותית מבוקרת המוחה על מצב הדברים הנתון. כל שנותר, הוא לנסות למזער את נזקי הגלישה בקרב ילדינו ולמקסם את יתרונותיה. מן הסתם, ילדינו ילמדו אותנו דבר או שניים אודות הגלישה, בעתיד הנראה לעין.

מחשבות והרהורים אודות הזכות להורות / נמרוד סנה

הזכות להורות נתפסת בחברה הישראלית כיום כדבר מובן מאליו: ברור שכל אחד מאיתנו יכול להפוך להורה, לא? זאת למשל, בניגוד לדיקטטורות אשר מווסתות את הילודה בקרבן, תוך כדי הטלת סנקציות שונות על מי שחרגו ממכסת הילודה הרצויה (ראו למשל: המקרה הסיני).

המשפט הישראלי כידוע, מאפשר לבגירים לבוא בברית הנישואין (בכפוף לשיוך הדתי) וכן להביא ילדים לעולם (בלא קשר לקיומם של נישואין תקפים במשרד הפנים). פוסט זה, יעסוק אפוא במעט מחשבות אודות הזכות להורות:

  • מעבר לאיסורים הקבועים בחוק העונשין בנוגע לקיום יחסי מין מלאים בקרב קטינים או לנורמות החברתיות הקיימות בחברה הישראלית ואשר מגבילות הבאת צאצאים כלפי פרטים אשר מוגבלים בשכלם, הרי שאין במשפט הישראלי הפוזיטיבי דרישה לקיומם של תנאים כלכליים מינמאליים הנחוצים להבטחת הצרכים הבסיסיים של התינוק, בקרב הורי התינוק.

 

  • כך, על פי שיטת המשפט הישראלי, יכול אדם עני מרוד או פורע חוק להפוך לאב או אם למספר רב מאוד של צאצאים.

 

  • בהמשך לכך, המשפט הישראלי אינו מחייב הורה פוטנציאלי לקיים משק בית עצמאי, להחזיק ביכולת כלכלית מינימאלית או להיות אזרח שומר חוק – מלכתחילה.

 

  • בהתחשב בעובדה כי האחריות לגידול תינוק הינה אחריות כבדה מנשוא, הרי שניתן היה לצפות לכאורה למעט פטרנליזם בנושא – מלכתחילה.

 

  • כמשל לכך, ניתן לציין כי המחוקק מצא לנכון להתערב בהסדרת שוק רשיונות הרכב, או שוק נשיאת הנשק. כידוע, בהינתן אדם בעל נהיגה פרועה, הרי שהסכנה הנשקפת מאדם כזה, אינה רק סכנה הכרוכה בפגיעה עצמית. בהינתן אדם בעל נהיגה פרועה, הרי שיש בכוחו להסב נזק רב (אומנם, ניתן לכימות…), לסביבתו. המחוקק הישראלי הסדיר זאת על ידי מתן רשיונות ואכיפה משטרתית. יש לשאול אפוא, האם המחוקק הישראלי אמור היה להתערב ביכולת של הפרט להביא ילד לעולם? שהרי – האחריות על בריאותו הפיסית והמנטלית של הילד – הינה, בין השאר, האחריות של ההורה/ים.

 

  • הפוסט יבקש להמחיש, כי קיימים כיום מנגנונים חברתיים שונים בקרב החברה הישראלית, אשר מבקשים לעודד את קיומה של הזכות ההורית, בלא קשר לקיומו של חוק פוזיטיבי-מגביל.

 

  • באשר לחוק הפוזיטיבי אשר עשוי להגביל אחריות הורית, הרי שהביקורת אודות היכולת ההורית מתקיימת פוסט – פקטום, היינו: רק לאחר הולדת התינוק.

 

  • כך, במקרה של דיווח אודות תפקוד לקוי בדיעבד בקרב התא המשפחתי, רשויות הרווחה מקיימות ביקורת על המצב הכלכלי הרווח במשק בית נתון. בהקשר זה, ראוי לציין כי החברה הישראלית שופעת באמהות ואבות חד – הוריים, אשר שם מלאכת גידול הילד הינה וודאי יותר סבוכה בקרב תא משפחתי "רגיל". מהם המנגנונים הרצויים אפוא, לקיומה של אחריות הורית פוזיטיבית?

 

  • ראשית, קיימת חשיבות עצומה בקרב ילדים לחינוך המיני הביתי. החינוך המיני הביתי מתחיל כמובן בקרב חוג המשפחה: ילדים צופים בהתנהגות הזוגית של הוריהם, במשק הבית אותו הם מקיימים ומסיקים תובנות באשר לאידיליה הנחוצה להם, לכשיהיו בגירים.

 

  • שנית, יתכנו שינויים בלימודי החינוך המיני בבתי הספר כצעד כדאי: החינוך המיני הבית ספרי אינו צריך להסתפק בשאלה: "כיצד באים ילדים לעולם"? על החינוך המיני הבית ספרי לפתח יכולות ושאיפות בקרב ילדים לקיים מסגרת ביתית בריאה ככל האפשר.

 

  • שלישית, קיימים מנגוגנים פטרנליסטים העולים מתוך המשפט העברי: בקרב הורים יהודים, הרי שהמשפט העברי מבקש להבטיח קיומן של יכולות כלכליות מינימליות בתא המשפחתי על ידי כתיבת כתובה והבטחת זכויותיה של האישה בהקשרים שונים ומרובים. האקט של כתיבת הכתובה, מבקש לאותת כי יש בכוח בני הזוג לקיים משק בית עצמאי למדי, לכשיוולד ילדם.

 

  • רביעית, קיימים תמריצים כלכליים סוציאליסטיים כגון נתינת הטבות שונות להורה/ים לילד קטין. עניין זה מתבטא למשל במענק הלידה, בדמי הלידה ובתשלומי הביטוח הלאומי להורים לילדים קטינים.

 

  • חמישית, חוק חינוך חובה מאפשר את קיומם של לימודים חינם בגן לילדים קטינים החל מגיל שלוש והילך. עניין זה, מתיישב גם עם רצון להיטיב עם ההורה/ים המגדל/ים, לעודד את ההורים לצאת לשוק העבודה ואולי אף מאותת על רצון לקיים מדיניות העולה לכדי מדינת רווחה. יש לבחון אפוא, האם לא רצוי להגדיל את ההטבה הנ"ל ולהוריד את גיל הפעוט בו ניתנת ההטבה, וזאת בהתחשב ביכולת המשקית הנתונה.

 

  • שישית, קיימות סובסידיות ממשלתיות משמעותיות כיום, כגון: "מחיר למשתכן" ו"מחיר מטרה". כיום, מתן ההטבות הנ"ל הינן תוצר של הגרלה בקרב זוגות רשומים, אך יתכן ונגיע למצב דברים בו נתינת ההטבות בדיור לזוגות הצעירים תינתן כצעד ממשלתי פטרנליסטי דומיננטי.

 

  • שביעית, בהתחשב בכך כי שוק הדיור בישראל עובר תהפוכות מיסויות שונות וכן שינויים אורבניים כגון: תמ"א 38, חיבור הפריפריה למרכז (רכבת ישראל, מטרונית) ופרוייקטים של התחדשות עירונית, יש לבחון האם צעדים אלו מיטיבים עם הורה/ים צעיר/ים או שמא מגבילים את שוק הדיור (למשל: מעודדות קניית נכסים על ידי משקיעים). נראה כי ראוי לעודד הורים צעירים לרכוש בית בישראל ולוודא כי ילדם זוכה לביטחון כלכלי.

 

  • ולסיכום, הזכות ההורית הינה זכות אשר יש לעודד אותה באמצעות שלל מנגנונים, החל מהחוג המשפחתי והאישי וכלה בחקיקה פטרנליסטית ומדיניות סוציאליסטית מיטיבה.

 

  • ולסיכום נוסף, למרות שהחיים הכלכליים בישראל אינם פשוטים, יוקר המחייה רב ומלאכת הפרנסה קשה, אני מקדיש את הפוסט הנ"ל לילדתי עמית, ומקווה להיות לה – לזכות.

 

 

 

מלאכת הכתיבה של הצעת מחקר לדוקטורט – הגיגים של תלמיד שלב א'/ נמרוד סנה

 

חושבים על לימודי דוקטורט? מצויין. הגעתם לבלוג הנכון. בפוסט הבא אבקש לשתף מעט מחשבות אודות הליך הכתיבה של הצעת מחקר ראויה, היינו: שלב א' לעבודת הדוקטורט. ההערות הבאות הינן פרי ניסיונו של הכותב בלבד אך יש בהן לשפוך מעט אור על הליך הכתיבה והחוויות מהפקולטה החיפנית.

ולענייננו – אם פניתם ללימודי דוקטורט, סביר להניח כי יצר הסקרנות והכתיבה בוערים בכם. יצר סקרנות ויכולת כתיבה הם נתונים הכרחיים, אך בלתי מספקים להשלמה של הצעת מחקר ראויה. הפוסט הבא יעסוק בשאלה: כיצד לכתוב הצעת דוקטורט ראויה, בפרק זמן קצוב, ועל הדרך אבקש לנסות ולשבור את הסטיגמה על התהליך הממושך הכרוך כביכול בכתיבת הצעת מחקר מעין זו.

השלב הראשון: בחירת נושא. חשבו על נושא שמעסיק אתכם במשך פרק זמן נכבד, ובמילים אחרות: נושא הרה גורל אשר מצדיק כתיבה ועיסוק אינטנסיביים. בשלב זה חשוב לזכור, בחירת הנושא אינה דבר של מה בכך. הנושא צריך לעניין ולהעסיק את רוחכם במשך ימים, שבועות, חודשים רבים. ניתן לשער גם כי כתיבת הדוקטורט עצמו תעסיק אתכם במשך פרק זמן לא מבוטל ולכן בחירת הנושא היא קריטית וחשובה מעין כמוה.

השלב השני: שלילת קיומן של עבודות מחקר מתחרות. בדקו שלא נכתב דוקטורט בנושא דומה (מדי) אצלכם בפקולטה (או חס ושלום, בפקולטה מתחרה). רק לאחר ששללתם את האפשרות כי לא נכתבה עבודה דומה (מדי) לעבודה שלכם, וכי עבודתכם שלכם הינה בעלת הפוטנציאל להיות יצירתית וחדשנית במידה לא מבוטלת – רק אז תדעו כי ניתן להמשיך לשלב הבא.

השלב השלישי: פגישה עם המנחים. נסו לשכנע את המנחים הנכונים להנחות אתכם תוך כדי שאתם מסבירים את הרלוונטיות שלהם להליך הכתיבה והמחקר. הראו למנחים כי יש קשר בין המחקר שלהם לבין המחקר המוצע על-ידכם, וכי ניתן להפיק בפרק זמן סביר יצירה משפטית בעלת ערך חשוב.

השלב הרביעי: איסוף חומרים. אוניברסיטת חיפה הינה בעלת ספריה יוצאת דופן, וניתן למצוא מקורות רבים ומגוונים, כמעט בכל נושא אפשרי. וודאו כי הגעתם למקורות הרלוונטיים לשיטתכם, תוך כדי שאתם זוכרים כי אנו נמצאים בעידן של היצף מידע, בו ניתן לבחור מבין מגוון כמעט בלתי מוגבל של מקורות.

השלב החמישי: הגדרה מדוייקת של שאלת המחקר. בדקו עם עצמכם, עם המנחים ועם סביבתכם: מה בדיוק אתם מחפשים לשאול ולגלות? מה החידוש המחקרי אותו אתם מבקשים לחשוף? או במילים עממיות: מה 'הפואנטה' שלכם?

השלב השישי: סקירת ספרות ראשונית. בדקו מה בדיוק נכתב עד עתה בתחום שלכם? מה נמצא בחסר? מה אתם בדיוק מחדשים בתמונה הכללית והאם שאלת המחקר תואמת את החדשנות שתבקשו להפיק?

השלב השביעי: כתיבת ההצעה עצמה. כאן, כל מקרה הוא לגופו. דוקטורנט אחד יעסוק בכתיבה איכותנית, אחד במחקר כמותי והשלישי במחקר משווה. אין חוקים להצלחה ואין יכולת לנבא איזו הצעת מחקר תקסום לקורא/ים החיצוניים. יוער כי השלב השביעי מצריך הצטיידות בליטרים של קפה, וכל המרבה – הרי זה משובח.

השלב השמיני: ליטוש של ההצעה עצמה. טיוטות חוזרות ונשנות, תיקונים רבים, גרסאות אינספור ועל הדרך התלוצצויות עם החברים בקבוצת הווטס-אפ אודות תהליך הכתיבה / העבודה / החתול. בסוף שלב זה תפיקו טיוטה ראשונית ראויה לקריאה.

השלב התשיעי: הצגה בסמינר הדוקטורנטים. "קהל קשה". כאן, ינסו לאתגר את המחקר שלכם, לשאול שאלות ולהציע הצעות. יהיו דוקטורנטים אשר יתנו טיפים מעולים בסמינר, יהיו כאלו "שלא מתחברים לנושא" ויהיו כאלו שיאמרו: "לא חידשתם דבר". אין דבר. הם יציגו בפעם הבאה.

השלב העשירי: הגשה. לאחר גרסאות רבות שיוחלפו בין המנחים לבינכם, תסכימו כי הגיעה השעה להגיש את הצעת המחקר. בשלב של כתיבת הצעת מחקר לדוקטורט, לעניות דעתי, אין כבר חוכמות. רצוי מאוד שלא יהיו הערות שוליים שלא מנוסחות בהתאם לכללי הציטוט האחיד, שלא יהיו חומרים מצוטטים אשר "לא הגעת אליהם", ובקיצור – עבודה עצמית, חברים.

ולבסוף, הבדיקה. לכאורה, אם ביצעתם עבודה ראויה בכל אחד מתשעת השלבים הראשונים, תקבלו הערות בונות. חוות הדעת של קוראי ההצעה תציין תיקונים הכרחיים, אך היא עשויה "לעבור חלק" ללא תיקונים וללא הערות. אין זה וודאי איזו אופציה הינה יותר עדיפה. בכל אופן, ככלל, הדוקטורנט המצוי אינו יודע מראש מיהו הבודק של הצעת המחקר ולכן מתן שלמונים לא יתקבל בשלב זה.

ולאחר כל זאת, ובמידה ועמדתם בתנאי הסף של שלב א', ברכותינו: אתם תלמידי שלב ב'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גזענות / עו"ד עלא חיידר

אינני מופתע כלל מהגזענות ההולכת ומתפשטת כנגד האזרחים הערבים בישראל. אך חוסר ההפתעה אינו צריך להתבטא בשתיקה ולהיתרגם כהסכמה וכחיזוק למיינסטרים הקיצוני. כל הציבור צריך להיות מודאג, והציבור היהודי בפרט, אשר קולו של הזרם השפוי אבוד בסוגיות מעין אלה ואחרות.

תמיד היו הערבים אזרחי מדינת ישראל מטרה ו"טרף קל" לגזענות ולאלימות מילולית וגופנית כאחד, מצד הקיצוניים ופוליטיקאים מהימין בישראל . אם בעבר נעו אמות הסיפים כשנבחר מאיר כהנא לכנסת, אזי מאז ועד היום, ללא כל מפריע, לא מפסיקים יורשיו של כהנא לנהור לכנסת וגם לממשלה. מתקבלים בברכה ומקבלים את התפקידים הטובים ביותר בחינוך, במשפט ובכל תחום שירצו. ומנצלים כל הזדמנות כדי לערער את מעמדם של האזרחים הערבים בישראל, ורק לפני כמה ימים "זכינו" להיחשף לצורתה הקלסית והאכזרית של הגזענות "הפרדה". שהתגלתה בדבריהם של הזוג סמוטריץ' (הבית היהודי) אשר ביקש להפריד בין יולדות ערביות ליולדות יהודיות בבתי החולים, כאשר כל אחד מבני הזוג מבסס את "משנתו" על נימוקים שונים. חה"כ סמוטריץ' עצמו אומר שאשתו איננה מעוניינת ב'חאפלות' ההמוניות של משפחות ערביות, וגם לא תרצה לשכב ליד מישהי (הכוונה ערבייה) שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד 20 שנה. וכשהיא עצמה התראיינה בטלוויזיה, היא אמרה כי כל מי שלא יהודי מבחינתה יש בעיה, הרגע הראשון שבו התינוק יוצא לעולם הוא רגע קדוש, טהור, יהודי, וכי היא  מאוד תשמח שידיים יהודיות יהיו הראשונות שייגעו בתינוק שלה וכי טבעי לא להישאר עם אויב באותו החדר.

ברור כשמש, שבעיני משפחת סמוטריץ' כל ערבי (בהיותו ערבי) הוא אויב, לא טהור (טומאה), ורוצח בפוטנציה. ואלה הם דברים שיוצאים מפי משפחה יהודית דתית מלומדת! מייצגת ומיוצגת הן בכנסת והן בממשלה. והחשוב מכל כשנשאלו בני הזוג אם דבריהם מהווים גזענות הם השיבו בשלילה. ולתדהמתנו או שלא, דברים אלה ודומיהם לא רק שהפכו למיינסטרים במרחב הישראלי (היהודי) והממסדי, אלא שקיימת מעין תחרות סמויה-גלויה (החל מראש הממשלה ועד נער הגבעות הצעיר ביותר הרוקד בחאפלות ונושא ביד אחת קלצ'ניקוב ובאחרת מנפנף בתמונתו של התינוק בן משפחת דוואבשה שנשרף ונרצח בידי הטרור היהודי) לגבי שנאת הערבים. כל זאת כשקולו של הזרם "השפוי", "הנורמלי",  אבוד.

סיפור היולדות והתינוקות מזכיר לי את הסופר הידוע טאהר בן ג'לון, (סופר ומשורר מרוקני החי ועובד בצרפת וכותב בצרפתית) ואת הספר שלו שנכתב בשנת 1998 "הגזענות כפי שהסברתי לבתי". זהו ספר שבא אל העולם בעקבות שאלות שהועלו על ידי בתו של הסופר ששמה "מרים". ומבין התשובות שמקבלת מרים מאביה לשאלותיה התמימות: אם היא עלולה להיות גזענית? אביה משיב: "קודם כל, טבעם הראשון והספונטאני של ילדים אינו גזעני. ילד לא נולד גזען. אם הוריו או קרוביו לא הכניסו לו לראש רעיונות גזעניים, אין שום סיבה שהוא עצמו יהפוך לכזה. אם למשל, יגרמו לך להאמין שבני האדם שצבע עורם לבן הם עליונים על בני האדם שצבע עורם שחור, אם תתייחסי ברצינות לקביעה הזאת, ייתכן שתנהגי בצורה גזענית כלפי השחורים". ובהמשך מרים שואלת בתמימות: אתה חושב שאני יכולה להפוך לגזענית? והתשובה שהיא מקבלת: "זה יכול לקרות; הכל תלוי בחינוך שתקבלי".

מי שלא יודע, חה"כ סמוטריץ' נעצר בעבר בידי שירות הביטחון עם ארבעה פעילי ימין נוספים והוחזק בכלא במשך שלושה שבועות ובהמשך במעצר בית וזאת בחשד שהחזיקו 700 ליטר דלק ושמן במטרה לבצע פעולות חבלה נגד ערבים. אמנם בסוף לא הוגש נגדו כתב אישום, ואולם לאור עברו, דעותיו והשקפותיו והתבטאויותיו הגזעניות נגד כל מי ששונה ממנו (ולא רק נגד הערבים) יש להעמידו בפני ועדת האתיקה וגם להגיש נגדו כתב אישום בגין הסתה לגזענות ולאלימות נגד האזרחים הערבים בישראל.

בטבעי אינני פסימי, ואולם האירועים האחרונים המתרחשים בישראל ודרכי ההתמודדות עמם, והשתלטות הקול האגרסיבי על הקול השפוי ובכלל (הזלזול והדיכוי בעם הפלסטיני בשטחים הכבושים, היחס לאזרחים הערבים בישראל, היחס לבית המשפט העליון ולארגוני זכויות האדם ולאנשי התרבות הישראלים) וניסיון הנקם בכל מה ששונה, כל אלה אינם משאירים מקום לאופטימיות. במיוחד כשהגזענות נוצרת ועוברת דרך החינוך ולעיתים קרובות באמצעות החוק.  וכשאיש החינוך והחוק הינו הך, אזי הכל אבוד. אלא אם כן, יקומו משנתם ויצאו מאדישותם כל אלה הרוצים עתיד נורמלי לדור הנוכחי ולדורות הבאים. הכל מתחיל בחינוך לכבוד והכרה באחר, הכרה בשונה, הכרה בזכויות האינדיבידואליות ובזכויות הקולקטיביות של האחר, הכרה בזכויות הנוכחיות וההיסטוריות שלו, וזו היא הנוסחה שמקדמת שקט, שלווה, ביטחון ואולי גם שלום.

 

עו"ד עלא חיידר

עלא חיידר הוא עו"ד במקצועו. לשעבר יועץ משפטי של המרכז למאבק בגזענות ושל אגודת הגליל. וכיום הוא דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה .

על מקוריות, השראה ואינסטגרם: מאנדי וורהול ועד ציון ברוך / עו"ד אייל ברוק

לפני מספר ימים, התחוללה מעין סערה אמנותית, כאשר מספר יוצרים טענו כי ציורים פרי מכחולו של הקומיקאי והאמן ציון ברוך אשר הושקו בתערוכה חגיגית, אינם מקוריים, וכי מדובר בהעתקה של עבודות אמנות של אותם יוצרים, המתמחים ביצירת עבודות אמנות על בובות אספנות הנקראות "בליית'" (Blythe) – בובות פלסטיק אשר אותם אמנים יוצרים מהן דמויות ייחודיות על ידי צביעה, הוספת פריטי אופנה ואף גילוף תווי הפנים, ואשר הועלו לעמודי האינסטגרם של אותם יוצרים. ברוך בתגובה טען כי מקורות ההשראה שלו היו בובות רוסיות, יפניות וישראליות, אשר פורסמו גם באינסטגרם ובעולם התקשורת בכלל, אך הוסיף כי לכל אחת מהבובות הוא נתן אדפטציה אישית בציוריו.
טענות בדבר הפרת זכויות הועלו עוד בשנות ה-40 כנגד קומיקאי ידוע אחר, גראוצ'ו מרקס, על ידי אולפני "האחים וורנר" אשר דרשו ממנו להחליף את שם סרטם של האחים מרקס "לילה בקזבלנקה" בשל הדימיון בשם לסרט "קזבלנקה". לכך הגיב גראוצ'ו מרקס במכתב הבא:

"האחים וורנר היקרים.
הופתעתי לקבל היום בדואר מכתב איום האוסר עלי לקרוא לסרטנו הבא "לילה בקזבלנקה" בטענה שהוצאתם לפני ארבע שנים סרט בשם דומה, בכיכובם של האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן. מתברר שיש יותר מדרך אחת לכבוש עיר ולהחזיק בה כאילו הייתה שלך. לדוגמה, עד שהתחלנו לשקול את הסרטת הסרט הזה, לא היה לי מושג שהעיר קזבלנקה שייכת באופן בלעדי לאחים ורנר……
לומר את האמת, אני לא בטוח שאני מבין את הגישה שלכם. אפילו אם בכוונתכם לשוב ולהקרין את "קזבלנקה" דווקא השנה, אני משוכנע ששוחר הקולנוע הממוצע יספיק להבחין בעוד מועד בין אינגריד ברגמן ובין הארפו….אתם טוענים שקזבלנקה שייכת לכם וכי אסור לאיש זולתכם להשתמש בשם הזה בלי רשותכם. מה בנוגע ל"אחים ורנר"? האם גם השם הזה שייך לכם? נניח שיש לכם זכות להשתמש בשם ורנר, אבל מה בנוגע לאחים? מבחינת מקצועית, אנחנו היינו אחים הרבה לפניכם. אנחנו ערכנו סיבובי הופעות בשם "האחים מרקס" כאשר עוד לא ידעתם מה זה סרט…".

אלא שעניין זה מעלה לדיון שאלות רציניות בדבר יצירה בעידן הפוסט מודרני והיקפן הראוי של זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.
מטרת דיני זכויות היוצרים הינה לתמרץ את היצירה ואת יוצרה על מנת להרבות ולגוון את עולם הביטויים. לכן, העתקה של יצירה מוגנת בזכויות יוצרים, מהווה הפרה של זכויות היוצר, והיא עשויה לזכות את היוצר במגוון סעדים.
יסוד מרכזי של דיני זכויות היוצרים הינו דרישת המקוריות, אשר הוגדרה בפסיקה כ"לב ליבו של חוק זכות יוצרים". עיקר הדרישה הינה כי היצירה לא הועתקה מאחר, וכי מקורה במי שטוען להיות יוצרה. במובן זה, דיני זכויות היוצרים שונים מדיני הפטנטים למשל, ואינם מהווים זכות מונופוליסטית. כך למשל, ככל ששני יוצרים יצרו יצירה זהה, מבלי שהיה ביניהם קשר, או אפשרות גישה, הרי שהיצירה של כל אחד מהם תזכה להגנת המשפט.
מאידך, על החוק ליצור איזונים בין הזכויות המוענקות ליוצר ביצירתו לבין האינטרס הציבורי המאפשר מרחב יצירה רחב ככל שניתן עבור יוצרים עתידיים. זהו ביטוי לרעיון הקידמה או מטפורת "רומן השרשרת" של רונלד דבורקין, שכן כידוע יצירה אינה מתבצעת בחלל ריק וכל יוצר מתבסס במידה מסוימת על יצירות של קודמיו. כך למשל, זכות יוצרים אינה מגנה על רעיונות. מעבר לכך, לצד האיסור לעשות שימוש ביצירה מוגנת, חוק זכות יוצרים קובע את הגנת השימוש ההוגן, הנובעת מההכרה כי לעיתים, עלינו להשתמש לא רק ברעיונות קודמים, אלא אף בביטויים קיימים. השימוש ההוגן מבקש לאזן בין הזכויות המוקנות ליוצר מכוח דיני זכויות היוצרים, לבין הזכות החוקתית של חופש הביטוי. כך למשל, קובע החוק כי שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך, כאשר בית המשפט בוחן שיקולים שונים בבואו להכריע האם אכן מדובר בשימוש הוגן.
כלל זה, מאפשר התפתחותם של אסכולות וזרמים באמנות ובתחומי יצירה נוספים. צמיחת אסכולות אמנותיות שונות, דוגמת אימפרסיוניזם, קוביזם וסריאליזם התפתחו תוך שימוש ברעיונות של אסכולות קודמות. בדומה לכך, בתחום המוסיקה, סגנונות מוסיקליים שונים, לרבות ג'אז ובלוז, נשענים על הליך של חיקוי ו"שאילה" מיצירות אחרות.
בית המשפט העליון (השופט שלמה לוין) קבע בפרשת הרשקו נ' אוורבוך עוד בשנת 1981 כי : "…בהיבט רחב אין שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או 'רעיון' הם פיתוח של המצאה או 'רעיון' קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל'רעיון' או ל'יישום ' קודם.. או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו…".
אלא שהשאלה איפה עובר קו הגבול בין שימוש לגיטימי במאגר התרבות לצרכי דיאלוג ושיח לבין העתקה שאינה לגיטימית, הינה מהשאלות הקשות בעידן הדיגיטלי והפוסט מודרני.
אחת השאלות המרכזיות אשר בית המשפט בוחן בבואו להחליט האם מדובר בשימוש הוגן, היא השאלה האם השימוש שנעשה הינו שימוש "טרנספורמטיבי", במובן זה שהוא עושה שימוש ביצירה הקודמת על מנת ליצור טרנספורמציה ולהוסיף ביטוי חדש שלא היה קיים קודם לכן, בעל מסר או תכלית השונים מאלה של היצירה המקורית. פרודיה למשל הינה דוגמא לשימוש טרנספורמטיבי, בהוסיפה לה ביטוי חדש.
ראוי לציין בהקשר זה כי עידן ה Web2.0 -הפך את המשתמש הפסיבי למפיק פעיל של תוכן ולמעצב חוויית משתמש אולטימטיבית. הרשת הופכת את תהליך היצירה לסביבה עשירה ואידיאלית לפעילות חברתית המספקת ליוצרים דרך חדשה להבעה עצמית ולמעורבות ((engagement. הליך היצירה החדש של היוצר המרושת מאפשר צורה של ביטוי עצמי, מרחב לשיתוף ויצירת אינטראקציה, מקום לתקשורת עם הקהילה לצד יכולת לצבור פופולאריות עצומה, והוא נעשה פעמים רבות תוך שימוש ביצירות קיימות.
פיקסו אמר פעם: ״אמן טוב מעתיק. אמן מעולה גונב״. אלא שמלומדי משפט שונים טענו כי ההנחות המסורתיות והרווחות כיום של דיני זכויות היוצרים, מניחות דיכוטומיה בין העתקה ויצירתיות, וכי שאילה היא במהותה אינה אתית ליצירתיות ולחדשנות וכי יצירות הזכאיות להגנה תמיד נוצרות באופן עצמאי. לשיטתם, הנחות אלה מסרבות להכיר בשימוש בחומרים קיימים לצורך פיתוח יצירות חדשות העשויות לתרום ליצירתיות. כך למשל, פרופ' Arewa עמדה בהרחבה על השימוש שנעשה ביצירות קיימות במסגרת תרבות ההיפ הופ, לצד צורות נוספות של יצירות פוסטמודרניות, יצירות מסוג לקיחה (appropriative) מעצם טבען, והדגימה כי תרבות ההיפ הופ הראתה כי קיים ערך אמנותי מובהק בשילוב יצירה קיימת ביצירה חדשה.
יש לציין כי הקונספט של רקונטקסטואליזציה אינו חדש והוא הופיע עוד עם עבודותיהם החלוצות של מרסל דושאן The Urinal (1917) והקולאז' של Kurt Schwitters (1918). בעבודות אמנות אלה הקונטקסט הינו מרכזי: המשמעות של חפץ אייקוני משתנה על בסיס הסמיכות שלו לחפץ אחר. המשמעות היא קונטקסטואלית, במקום אבסולוטית, ויכולה להתקיים סימולטנית ברמות אחדות.
במקרים רבים, יצירות של אמנות פוסט מודרנית נוצרות תוך שימוש (לעיתים מופגן) ביצירות קודמות, בתוספת מניפולציה קטנה: כך לדוגמא אנדי וורהול העתיק ציורי עטיפות של מרקי קמפבל, תוך שהגדיל אותם, העביר אותם מתלת מימד לדו מימד וחתם את שמו על היצירה. בכך, ביקש וורהול לצקת תוכן ומשמעות חדשים ליצירה המקורית: קופסאות המרק ייצגו את תופעת האוכל המהיר ואת הנטייה האמריקאית לאינסטנט ולהתייעלות. בדומה לכך, האמן הידוע ג'ף קונס נוהג לפסל פסלי ענק, המבוססים על תצלומים שצילמו יוצרים אחרים, מבלי לקבל את הסכמתם. באחד המקרים פיסל פסל המבוסס על גלויה שהראתה זוג מחזיק בשרשרת של גורי כלבים שרק נולדו, והציג אותו במסגרת תערוכה שקרא לה "תערוכת הבנאליות", ובכך ביקש ליצור משמעות שונה, אך ביהמ"ש קבע כי המדובר בהפרת זכות יוצרים. לעומת זאת, בפרשת Blanch V. Koons בית המשפט קבע כי שימוש שעשה האמן ג'ף קונס בחלק מהתמונות ממגזין אופנה בקולאז' / תמונה, מהווה "שימוש הוגן", הואיל וקונס התכוון לתווך משמעות חדשה לקהל. בדומה, השפם שצייר הצייר מרסל דושאן על העתק של יצירת המונה ליזה יצר טרנספורמציה בהופכו את המונה ליזה לגבר. אגב, גם בהקשר הספציפי של שימוש בבובות, ביהמ"ש בארה"ב קבע בעבר כי שימוש בדמותה של הבובה ברבי (Barbie) מהווה שימוש באלמנט אינטגרלי לשפה התרבותית ועל כן מהווה הוא שימוש הוגן.
בדומה לכך, גם בתחום המוזיקה, התפתחו סגנונות מוסיקליים העושים שימוש בדגימה (סימפול), אשר פירושה שימוש בקטע של הקלטה או יצירה קיימת בתוך הקלטה חדשה , על פי רוב תוך הענקת משמעות חדשה. שימוש בהליך זה תרם ליצירתן של יצירות מוסיקליות מסוג חדש. שימוש בדגימות הפך לרווח ושימש כמרכיב אינטגרלי בז'אנר ההיפ הופ אשר צמח בשנות השמונים, ואשר התאפיין בשימוש חוזר בדגימות כחלק מהליך היצירה, ואולם כיום השימוש בדגימות מהווה חלק אינטגרלי עבור סגנונות מוזיקלים מגוונים. מעבר לאפשרות הטכנית לשלב מקטעים מיצירות קודמות, הרי שאמנים ויוצרים שונים, התייחסו לשימוש בסמפלר ככלי נגינה חדש. כך למשל RZA, חבר ההרכב וו-טאנג קלאן, מתאר את הסמפלר כ Painter's Pallete- , כלומר ככלי המאפשר לערבב וליצור מיקס של צבעים וטקסטורות קוליות, במקום "מכונת הזירוקס" שבה חלקים משמעותיים ומזוהים של תקליטים קיימים משמשים כבסיס ליצירה חדשה, ולעיתים תכופות כהקשר תרבותי מסויים; והמוסיקאי Chuck D מלהקת הראפ הידועה "פאבליק אנמי", משתמש בכך כדי ליצור קולאז'.
יש לציין כי קולאז'ים מסוג זה הופכים לרווחים יותר ויותר, ולדרך שבה אנשים יוצרים כיום ומתקשרים בחברה בת זמננו. יתרה מזו, תרבות הרמיקס מתרחבת והיא מהווה צורת הבעה הנוצרת כיום מערבוב צלילים על אימאג'ים, וידאו על טקסט, טקסט על צלילים או כל שילוב של אלה על מנת ליצור יצירה חדשה.
ג'יימס בויל, אשר טבע את המונח Cultural environmentalism , עמד על כך שיצירות מסוג אמנות נטילה (APPROPRIATION ART) , לצד מוסיקה מסוג ראפ, העושה תכופות שימוש בדגימות מתוך יצירות קודמות, כמו גם הטכנולוגיה הדיגיטלית – אפשרו לאנשים "רגילים" להפוך לחלק מהתהליך היצירתי, ולנוע מחיים של "צרכן", אל עבר חיים שבהם יכול כל אחד ליצור משהו חדש.
נדמה כי בתי המשפט התקשו בעבר להבין את מהות היצירה הפוסט מודרנית. בישראל, בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון בפסק דין מנחה בסוגיית השימוש ההוגן, כי השימוש שעשה דודו גבע בדמותו של דונלד דאק, שאצל גבע הפכה ל"מובי דאק" (בצירוף של כובע טמבל, על מנת להעניק לה צביון ישראלי), מפרה את זכויות היוצרים של חברת דיסני. נשאלה השאלה האם בית המשפט מבין תרבות פוסט מודרנית המתבססת על ציטוט ודיאלוג תרבותי.
עו"ד אביגדור פלדמן אשר ייצג את דודו גבע תיאר בעבר בבלוג שלו "שירה מקומית" את ניסיונו להסביר לביהמ"ש תרבות זו:"…ניסיתי בעזרת חוות דעת של מנחם פרי חוקר הספרות וזיווה בן פורת ראש המכון לפואטיקה וסמיוטיקה במכון פורטר, להסביר לשופטים מה היא אמנות פוסט מודרנית, מהו ציטוט, מהו ריפרור, מה הם אייקונים תרבותיים המשייטים במרחב התרבותי, אמרתי אנדי וורהול, אמרתי סינדי שרמן, אמרתי פופ ארט והשופטים אמרו בההההה…".
נדמה כי עם התפתחות הטכנולוגיה, הפופולאריות של תרבות הרמיקס והגידול במספרם של יצירות טרנספורמטיביות, יידרשו בתי המשפט תכופות יותר לחוות את דעתם ביחס לשאלה כיצד ראוי להתאים את דיני זכויות היוצרים לסוג יצירות זה, והאם נדרשת המשגה שונה של תהליך יצירה שכזה, בין היתר, הואיל ודיני זכויות היוצרים לא מעוצבים רק על ידי הקונספט של היוצר אלא הם כוח חשוב בעיצוב מושג ה"מחברות" והם משרטטים קווי גבול סביב צורות ראויות של יצירה תרבותית.
אז מה קשור מקוריות לציוריו של ציון ברוך?
מבלי להתייחס ספציפית לפרטי המקרה הנדון, הרי שיש מספר אפשרויות. שימוש ביצירה מוגנת ללא הרשאה מבעל זכויות היוצרים, עלולה להוות הפרת זכויות יוצרים. אבל ככל שיוצר כלשהו הוסיף לתמונות קיימות אלמנטים מסויימים המוסיפים לציורים ערך או אמירה כלשהי משלו, הרי שיתכן שמדובר ביצירה טרנספורמטיבית ובשימוש הוגן.

עו"ד אייל ברוק עוסק בתחום הקניין הרוחני. עו"ד ברוק הוא דוקטורנט בתחום זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.

המאמר התפרסם במקור בעיתון דה מרקר.

על הדקרימינליזציה של נישואים דתיים בתורכיה / גל אמיר

בבחינה השוואתית של הדרך בה מתייחס המשפט למוסד הנישואים, אין מדינה שההשוואה עמה ביחס לנעשה בישראל מרתקת כמו הרפובליקה התורכית. בעוד שנקודת המוצא של שתי מערכות הדינים זהה – המשפט העות'מאני, הרי ששתי המדינות יצאו מנקודת מוצא זו לדרכים שונות ומרתקות. ההתפתחות ההיסטורית בישראל ידועה לכל. לא רק שהמדינה אימצה את מיסגרת המילטים העות'מאנית כבסיס לדיני המשפחה, ומתן מסגרת להסדר שעיקרו החלת הדין האישי הדתי, אלא שבסגמנט משמעותי של המשפט המהותי, הדין האישי החל על המוסלמים, אומץ חוק המשפחה העות'מאני משנת 1333 להיג'רה (היא 1917 למניין הגריגוריאני), שהיווה מעין קודיפיקציה של הדין הח'אנפי שנהג באימפריה העות'מאנית. חוק זה לא היה בתוקף בשטחי המנדט בעת שאלו נכבשו על ידי הבריטים, והיה צורך בחקיקה מיוחדת כדי לקבלו בדיעבד.
התורכים, לעומת זאת, פנו לדרך שונה בתכלית. האידיאולוגיה הכמאליסטית (על שם כמאל מוסטפא אתא-תורכ) ששלטה במדינה התורכית הצעירה, חייבה תהליכי חילון מואצים, כדרך להצעיד את המדינה אל המודרניזציה. במסגרת זו אירעו שינויים רבים – המדינה אימצה את הכתב הלטיני כתחליף לערבי, נאסר על הלבוש המסורתי לנשים, מוסדות דת וחינוך דתי נסגרו, המוסדות עתיקי היומין של ח'ליפה ושייח' אל אסלאם בוטלו. ב-1926 אימצו התורכים את הקוד האזרחי השווייצרי כחלק מהליך זה. משמעות האימוץ הייתה בין היתר אימוץ מוסד הנישואים האזרחיים כמוסד בלעדי.
סיכומו של דבר הוא כי בעוד שמדינת ישראל שומרת בתחום דיני המשפחה על מאפיינים רבים של המשפט העות'מאני, התנערה תורכיה, להלכה יורשתה הישירה של האימפריה העות'מאנית, מן הדין העות'מאני, ופנתה לדרך שונה בתכלית. וכך נותרה ישראל כמדינה המאפשרת נישואים דתיים בלבד, בעוד שתורכיה מאפשרת נישואים אזרחיים בלבד.
עקרון זה מעוגן בסעיף 174 לחוקה התורכית משנת 1982, ועל אף האמירה הפופולרית באמצעי התקשורת כי תורכיה עוברת תהליכים של רדיקליזציה אסלאמית, נותר הדין כמעט ללא שינוי כפי שהיה בשנת 1926, עת הכריז שר המשפטים התורכי, מהמוט אסאט בוזקורט (מובא במאמרם של שארף ודיספרטה, בעמ' 419) כי המעבר לדין האזרחי בענייני הנישואים הכרחי שכן "חוקים המבוססים על הדת הם בהכרח קפואים, בלתי גמישים, ולא יכולים להתאים לדרישות המשתנות של החברה".
במשך זמן רב לא הפנימה החברה התורכית את המעבר. כשלושים שנה לאחר קבלת הקוד נמצא כי רוב הזוגות אינם נישאים בחתונה אזרחית, במיוחד באזורים הכפריים. העובדה כי בהעדר חתונה אזרחית לא הכירה המדינה בנישואים, או אף בזכויות ילדים שנולדו מזיווגים אלו הביאה למצב בו הטקס האזרחי הפך לסטנדרטי, אך בשנות השישים נישאו כ-91 אחוזים מן הזוגות בטקס כפול – אזרחי וחילוני (שארף ודיספרטה).
תיאורים סוציולוגיים ואתנוגרפיים של תהליכי החתונה בתורכיה (היסאן אילמז), ואצל מהגרים תורכים לאנגליה (מייקל סמית') מעלים כי הטקס החילוני וכן הטקס הדתי נחשבים אך לחלק פורמלי מתהליך הנישואים שעיקרו חגיגה רבת שלבים ורבת משתתפים הכוללת 'קדם חתונה', 'טקס חינה' ומסיבת נישואים האורכת שעות רבות, מלווה, על אף האיסור הדתי, בהגשת אלכוהול והופעת רקדנית בטן, ולאחריה טקס 'הענקת מתנות'. כאשר הטקס הדתי והחילוני נערך בנוכחות הורי הצדדים בלבד, ויכול להיות אף חודשים לפני חגיגת החתונה עצמה. ועם זאת, רבים בחברה התורכית חשים כי ללא טקס דתי אין הזוג ראוי להיקרא 'נשוי'.
רגשות אלו לא מצאו ביטוי בחקיקה. הקוד הפלילי התורכי אסר באיסור חמור על קיום נישואים דתיים ללא נישואים אזרחיים. סעיף 230 לקוד ענש זוגות הנישאים בנישואים דתיים מבלי לערוך נישואים אזרחיים בשנתיים מאסר (אך אם יינשאו בנישואים אזרחיים תבוטל הרשעתם והעונש המוטל עליהם) וכל עורך טקס נישואים דתי מבלי שיש בידו רישיון נישואים אזרחי נענש בשישה חודשי מאסר.
הוראה זו הוכרזה כבלתי חוקתית על ידי בית המשפט לחוקה ב-27 במאי 2015. על פי החוקה התורכית, אם במהלך ניהול משפט נטען כי הוראת חוק אינה חוקתית, מביא השופט היושב בדין את העניין בפני בית המשפט לחוקה, היכול לבטל את החוק בשל היותו נוגד את החוקה. עניין כזה עלה בשנת 2014 במשפט פלילי על פי סעיף 230 הנ"ל שהתנהל בעיירה פאסינלר (Pasinler) שבמזרח תורכיה. המדובר בעיירה בת כ-20,000 תושבים הנמצאת באזור כפרי ונידח של תורכיה, בסמוך לגבול עם איראן. בית המשפט בפאסינלר שדן בעניינו של זוג שחותן על ידי אימאם מקומי, אך לא נישא לאחר מכן בנישואים אזרחיים, הביא את העניין בפני בית המשפט החוקתי, וזה אכן ביטל את הסעיף בשל היותו נוגד את סעיפי חופש הדת וחופש הביטוי בחוקה התורכית. פסק הדין משתמש ברטוריקה של זכויות אדם ואזרח המוכרת היטב מפסיקת בית המשפט העליון בארץ, ונסמך על הוראות האמנה האירופית לזכויות האדם (ECHR) ופסיקות של בית הדין האירופי לזכויות האדם.
בפסק דינו הבהיר בית המשפט החוקתי כי טקס דתי, לכשעצמו, עדיין אין בו כדי ליצור נישואים תקפים בתורכיה, וכי בביטול האיסור החוקי על עריכת נישואים כאלו, לכשעצמו, אין מתן תוקף לתוצאתם של הנישואים. כשם שהחוק אינו מעניש זוגות המקיימים חיי אישות ללא כל טקס, כך אין עליו להעניש זוגות המקיימים יחסי אישות לאחר טקס דתי. אך זה, לכשעצמו, אין בו כדי להביא להכרה של המדינה בזוג כזה כנשוי.
גם הבהרה זו אינה ממתנת את הביקורת על פסק הדין, ונשמעו קולות החוששים כי מתן אפשרות לקיום נישואים דתיים – גם אם אלו אינם מוכרים על ידי המדינה – ללא טקס אזרחי הנמצא בשליטת המדינה, יביא לשובן של תופעות שהיו מוכרות בימי האימפריה העות'מאנית כנישואי קטינות ופוליגמיה.
ראוי להשוות הסדר זה, ההופך חתונה דתית לפלילית, לתיקון שנערך בישראל לאחרונה בפקודת הנישואין והגירושין (רישום). בחקיקה משנת 2013 נקבע כי "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים." אך בעוד שטקס תורכי שעמד בניגוד לחוק לא היווה נישואים תקפים בתורכיה, טקס נישואים פרטי שלא נרשם לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום) הינו תקף, אם הוא תקף לפי החוק האישי של הנישאים. מכאן, שבעוד שהחוק התורכי בא על מנת להדק את שליטתה של המדינה התורכית בהליך הנישואים, בא החוק הישראלי להדק את שליטת הנהגת העדה הדתית היהודית בהליך הנישואים בישראל, כשהיא עומדת מול הנהגות דתיות אלטרנטיביות. שכן על פי סעיף 2 לאותו החוק, רישום לנישואים אפשרי רק באמצעות רב שמונה על ידי הרבנות הראשית לתפקידו.
מהי המסקנה המתבקשת מכל אלו? נראה שכשם שבישראל כפיית חתונה דתית על אוכלוסייה שהיא בחלקה הגדול חילונית נתקל בקשיים ובבעיות, הרי שכפיית חתונה אזרחית על אוכלוסייה בעלת סנטימנט דתי עמוק – אם מטעמים שבאמונה ואם מטעמים שבמסורת, נתקלת אף היא בבעיות דומות.
הפילוסוף יירגן הברמאס ביטא גישה מעין זו. מזה זמן רב שהברמאס מקדם גישה 'פוסט חילונית' ולפיה אל מול משבר המודרנה, נראה כי נטישת הדת תביא לאובדנם של ערכים חשובים ששרדו כמצפן מוסרי במשך מאות שנים של משטרים חילוניים. במאמר משנת 2006 כתב (עמ' 9 למאמר, בתרגומי):
"המדינה הליברלית אינה חייבת לתרגם את ההפרדה המוסדית בין דת ומדינה לנטל פסיכולוגי ומנטאלי לאלו מאזרחיה האוחזים באמונה דתית. היא כמובן חייבת לצפות שיכירו בעקרון שהסמכות הפוליטית מתבטאת בניטרליות כלפי השקפות עולם מתחרות. כל אזרח חייב לדעת ולקבל שרק סיבות הנעוצות ברציונל חילוני יכולות להישמע מעבר למחסום המוסדי המפריד את הספירה הציבורית הלא פורמלית מפרלמנטים, בתי משפט, משרדי ממשלה ומוסדות. אך כל מה שנדרש כאן הוא היכולת האפיסטמולוגית להתייחס לאמונת האדם באופן מחשבתי מנקודת ראות חיצונית, ולייחס אותה לדעות חילוניות. אזרחים דתיים יכולים להכיר ב'תניית התרגום המוסדי' הזו מבלי שייאלצו לפצל את זהותם לזהות ציבורית וזהות פרטית ברגע שהם משתתפים בשיח הציבורי. לכן יש לאפשר להם להתבטא ולהצדיק את אמונותיהם באופן דתי, אם אינם מצליחים למצוא את 'התרגום' החילוני עבור דעות אלו."
תורכיה, שניסתה לכפות על אזרחיה את הסמכות החילונית באופן בלעדי, לא הלכה על פי הגיון זה, וכך גם ישראל, שוויתרה לחלוטין על הסמכות החילונית בכל הנוגע להכרזת סטטוס הנישואים. ייתכן שהגיון זה, ולפיו גם במדינה המפרידה בין הדת והמדינה באופן חוקתי, ראוי ביטוי דתי לרגשותיהם של האזרחים, מתבטא דווקא בארצות הברית, בה הספד שנושא הנשיא בכנסייה, המלווה בשירת המנון דתי – Amazing grace, אינו נתפס כעירוב פסול בין דת ומדינה, אלא כביטוי לגיטימי ואף אהוד ומרגש לרחשי לב דתיים שרבים שותפים להם.

ביבליוגרפיה –
• Brett G. Scharffs & Suzanne Disparte, Comparative Models for Transitioning From Religious to Civil Marriage Systems, 12 J. L. FAM. STUD 409 (2010).
• Ihsan Yilmaz, Marriage Solemnization Among Turks in Britain: The Emergence of a Hybrid Anglo-Muslim Turkish Law, 24 J. MUSLIM AFF. 57 (2004).
• Michael W. Smith, The Ethnography of a Turkish Wedding: Symbolic Interaction, Ritualistic Ceremonies and Secularism, 9 INT. J. OF DIVERSITY IN ORGANIZATIONS, COMMUNITIES AND NATIONS 86 (2010).
• Jorgen Habermas, Religion in the Public Sphere, 14 Eu. J. Phil. 1 (2006).

פסק דינו של בית המשפט התורכי לחוקה מ-27.5.2015 ניתן לאיתור בתרגום אנגלי באתר בית המשפט התורכי לחוקה –
http://www.anayasa.gov.tr/en/About/Press/PressReleases/Detail/5/2015-51.doc

חובת הנאמנות למדינה, בגידה ושירות צבאי / איל גרונר*

האם סירוב הציבור החרדי לשרת בצבא מהווה הפרת חובת הנאמנות שלו למדינה ובגידה במדינה? יפה זילברשץ משיבה לשאלה זו בחיוב, בכפוף לנסיבות מסוימות. במאמרה "נאמנות למדינה" (בתוך "ספר יצחק זמיר" עמ' 491-533) טוענת זילברשץ, כי תחת הסדר משפטי מאוזן שבו החרדים עומדים, לאחר שנת הכרעה, בפני שלוש אפשרויות: חזרה לישיבה, הצטרפות למעגל העבודה ולשירות צבאי או שירות לאומי, סירוב לשרת את המדינה ע"י חלק ניכר מהאוכלוסייה, כאשר המדינה מצויה בסכנה ביטחונית, מהווה בגידה במדינה.
הטיעון של זילברשץ, בקצירת האומר, מניח כי חובת הנאמנות למדינה היא החובה שלא לבצע פעולות המסכנות את התפקוד השלטוני של המדינה לרווחת אזרחיה והחובה לבצע פעולות על מנת לשמר את יכולתה של המדינה לבצע את תפקידיה השלטוניים למען רווחת אזרחיה. אין הבדל עקרוני בין פגיעה במדינה ובפונקציונאליות שלה על ידי אויבים מבחוץ או על ידי אויבים מבית. סירוב המוני לשרת בצבא, מהווה הימנעות על ידי אזרחים מבית, ממעשי התנגדות שהם הכרחיים לסיכול פגיעה במדינה על ידי אויבים מבחוץ. הימנעות זו, נותנת יד, על ידי מחדל, להרס המדינה מבחוץ או לפגיעה ביכולתה לקיים את הפונקציה השלטונית שלה.
ברשומה זו אבקש לחלוק על הדברים ולהציע הצעה אחרת.
אני מסכים להגדרת חובת הנאמנות במונחי הגנה על התפקוד השלטוני ולכך שפגיעה זו עלולה להתרחש על ידי אויבים מבפנים ולא רק מבחוץ. אולם, אם נסתפק בכך, נאלץ להגיע למסקנה שכל מבצעי העבירות הפליליות הם בוגדים במדינה. אם ניקח את מכלול מבצעי העבירות, כגון פריצה לדירה, שוד, עבריינות המין, עבירות התקיפה והחבלה הגופנית הרי שכל הקבוצה הזאת כמכלול, גורמת לנזק משמעותי למדינה. היא פוגעת באזרחים פגיעה קשה, היא פוגעת בביטחון האישי ובחופש ההתנהלות במרחב הציבורי, היא גורמת לנזקים כלכליים וכך היא מאלצת את המדינה להקציב חלק מתקציבה לאכיפת חוק וביטחון פנים על חשבון תקציב הביטחון ותקציבי רווחה וחינוך.
אם כן, מכלול קבוצת העבריינים הפליליים גורמת לנזק משמעותי מבפנים, לתפקוד השלטוני. אבל אם נגדיר את כל העבריינים הפליליים כבוגדים במדינה, אז בכך נחמיץ את עבירת הבגידה הספציפית ונבצע טריויאליזציה ורדוקציה של הבגידה למכלול התופעה הקרימינלית. הרי כל הרבותא בבגידה היא לייחד מתוך התופעה הקרימינלית את הביטוי החמור המהווה סוג ספציפי של עבריינות-עבירת בגידה. למונח "בגידה" יש חומרה מיוחדת והטלת סטיגמה חמורה במיוחד, שרצוי לשמר אותה לתופעות חמורות של פגיעה בפונקציה השלטונית ולא להפוך אותה לשם נרדף לעבריינות כלשהי.
אם מוסכם שלא כל עבירה פלילית, לרבות עבירה פלילית חמורה כגון רצח או אינוס, היא בהכרח עבירות בגידה, אז לא ברור מדוע סירוב לשרת בצבא מהווה בגידה להבדיל מעבירה פלילית שעניינה סירוב לשרת בצבא. לכן, הצידוק בדבר היעדר פגיעה בפונקציה של המדינה, אינו צידוק מספיק היות וזהו צידוק רחב מדי שחל על מכלול של עבירות פליליות שיש טעם לא להגדיר אותן כבגידה.
זילברשץ, מסכימה שלא כל הפרת חוק מהווה בגידה, אולם היא מבחינה בין הפרת חוק המתבצעת בשוליים ואינה משפיעה על כלל החברה לבין הפרת חוק המתפשטת לשכבות רחבות באוכלוסייה. אולם, אם ניישם קריטריון זה על מכלול העבריינות הפלילית, הרי שלא ניתן לומר שזו תופעה חסרת השפעה. הנזק הכולל שבעבריינות הוא משמעותית מעבר לנזק שולי.
אם נשמר את עבירת הבגידה למצבים בהם מבצע הפעולה פועל מתוך מטרה לפגוע בתפקוד השלטוני או לסייע לאויבים, הרי שתחת הגדרה זו נוציא מכלל הבגידה עבירות פליליות כגון פריצה, שוד, אונס, רצח וכן את הסירוב לשרת בצבא. לא כל מי שמסרב לשרת בצבא עושה זאת מתוך מטרה לפגוע ביעילות השלטונית או לסייע לאויבים כפי שלא כל פורץ לדירה עושה זאת מתוך מטרות אלה.
קושי נוסף בטיעון של זילברשץ, הוא בכך שזילברשץ מתייחסת להסדר לפיו תהיה אפשרות לחרדי להתגייס לשירות לאומי. רק אם יסרב לשירות לאומי או צבאי ייחשב לבוגד. אולם, הטיעון של זילברשץ התבסס על החובה להגן מפני סכנה קיומית למדינה, כך ששירות לאומי אינו תשובה לסכנה זו. אם נניח שהחרדים במספרים ניכרים יסכימו לשרת שירות לאומי בלבד, עדיין שירות לאומי אינו יוצר את מספרי האוגדות שעשויים לתת מענה ביטחוני. אם החרדים במספרים ניכרים, מסרבים לכל שירות שהוא, אז לא ברור שבכך הם מסכנים סיכון ביטחוני, במצב בו אילו היו מסכימים לשרת, היו משרתים שירות לאומי ולא צבאי.
סירוב לשירות לאומי מעורר קושי רב יותר להגדירו כבגידה, מאשר שירות צבאי. מבחינת התועלת למדינה, ייתכן ששירות לאומי אף מזיק למדינה בכך שהוא מצריך תקצוב של ההוצאות האדמיניסטרטיביות ותקצוב אכיפתו. כך, ייתכן שתקצוב חובת שירות לאומי יסיט משאבים על חשבון תקציב הביטחון.
לאור כל האמור לעיל, אני סבור שאין זה נכון להגדיר את סירוב האזרחים מהמגזר החרדי, לשרת בצבא או בשירות לאומי, כמעשה בגידה, ולכל היותר יש להשאיר את הסירוב בקטגוריה של המשפט הפלילי הרגיל.

*דוקטורנט, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה.
נושא המחקר: "הצדקת התנהגויות לטובת הזולת בשל קירבה והשתייכות – במוסר ובמשפט",
תחת הנחייתו של ד"ר דורון מנשה.

%d בלוגרים אהבו את זה: