דיןָmeet

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

מלאכת הכתיבה של הצעת מחקר לדוקטורט – הגיגים של תלמיד שלב א'/ נמרוד סנה

 

חושבים על לימודי דוקטורט? מצויין. הגעתם לבלוג הנכון. בפוסט הבא אבקש לשתף מעט מחשבות אודות הליך הכתיבה של הצעת מחקר ראויה, היינו: שלב א' לעבודת הדוקטורט. ההערות הבאות הינן פרי ניסיונו של הכותב בלבד אך יש בהן לשפוך מעט אור על הליך הכתיבה והחוויות מהפקולטה החיפנית.

ולענייננו – אם פניתם ללימודי דוקטורט, סביר להניח כי יצר הסקרנות והכתיבה בוערים בכם. יצר סקרנות ויכולת כתיבה הם נתונים הכרחיים, אך בלתי מספקים להשלמה של הצעת מחקר ראויה. הפוסט הבא יעסוק בשאלה: כיצד לכתוב הצעת דוקטורט ראויה, בפרק זמן קצוב, ועל הדרך אבקש לנסות ולשבור את הסטיגמה על התהליך הממושך הכרוך כביכול בכתיבת הצעת מחקר מעין זו.

השלב הראשון: בחירת נושא. חשבו על נושא שמעסיק אתכם במשך פרק זמן נכבד, ובמילים אחרות: נושא הרה גורל אשר מצדיק כתיבה ועיסוק אינטנסיביים. בשלב זה חשוב לזכור, בחירת הנושא אינה דבר של מה בכך. הנושא צריך לעניין ולהעסיק את רוחכם במשך ימים, שבועות, חודשים רבים. ניתן לשער גם כי כתיבת הדוקטורט עצמו תעסיק אתכם במשך פרק זמן לא מבוטל ולכן בחירת הנושא היא קריטית וחשובה מעין כמוה.

השלב השני: שלילת קיומן של עבודות מחקר מתחרות. בדקו שלא נכתב דוקטורט בנושא דומה (מדי) אצלכם בפקולטה (או חס ושלום, בפקולטה מתחרה). רק לאחר ששללתם את האפשרות כי לא נכתבה עבודה דומה (מדי) לעבודה שלכם, וכי עבודתכם שלכם הינה בעלת הפוטנציאל להיות יצירתית וחדשנית במידה לא מבוטלת – רק אז תדעו כי ניתן להמשיך לשלב הבא.

השלב השלישי: פגישה עם המנחים. נסו לשכנע את המנחים הנכונים להנחות אתכם תוך כדי שאתם מסבירים את הרלוונטיות שלהם להליך הכתיבה והמחקר. הראו למנחים כי יש קשר בין המחקר שלהם לבין המחקר המוצע על-ידכם, וכי ניתן להפיק בפרק זמן סביר יצירה משפטית בעלת ערך חשוב.

השלב הרביעי: איסוף חומרים. אוניברסיטת חיפה הינה בעלת ספריה יוצאת דופן, וניתן למצוא מקורות רבים ומגוונים, כמעט בכל נושא אפשרי. וודאו כי הגעתם למקורות הרלוונטיים לשיטתכם, תוך כדי שאתם זוכרים כי אנו נמצאים בעידן של היצף מידע, בו ניתן לבחור מבין מגוון כמעט בלתי מוגבל של מקורות.

השלב החמישי: הגדרה מדוייקת של שאלת המחקר. בדקו עם עצמכם, עם המנחים ועם סביבתכם: מה בדיוק אתם מחפשים לשאול ולגלות? מה החידוש המחקרי אותו אתם מבקשים לחשוף? או במילים עממיות: מה 'הפואנטה' שלכם?

השלב השישי: סקירת ספרות ראשונית. בדקו מה בדיוק נכתב עד עתה בתחום שלכם? מה נמצא בחסר? מה אתם בדיוק מחדשים בתמונה הכללית והאם שאלת המחקר תואמת את החדשנות שתבקשו להפיק?

השלב השביעי: כתיבת ההצעה עצמה. כאן, כל מקרה הוא לגופו. דוקטורנט אחד יעסוק בכתיבה איכותנית, אחד במחקר כמותי והשלישי במחקר משווה. אין חוקים להצלחה ואין יכולת לנבא איזו הצעת מחקר תקסום לקורא/ים החיצוניים. יוער כי השלב השביעי מצריך הצטיידות בליטרים של קפה, וכל המרבה – הרי זה משובח.

השלב השמיני: ליטוש של ההצעה עצמה. טיוטות חוזרות ונשנות, תיקונים רבים, גרסאות אינספור ועל הדרך התלוצצויות עם החברים בקבוצת הווטס-אפ אודות תהליך הכתיבה / העבודה / החתול. בסוף שלב זה תפיקו טיוטה ראשונית ראויה לקריאה.

השלב התשיעי: הצגה בסמינר הדוקטורנטים. "קהל קשה". כאן, ינסו לאתגר את המחקר שלכם, לשאול שאלות ולהציע הצעות. יהיו דוקטורנטים אשר יתנו טיפים מעולים בסמינר, יהיו כאלו "שלא מתחברים לנושא" ויהיו כאלו שיאמרו: "לא חידשתם דבר". אין דבר. הם יציגו בפעם הבאה.

השלב העשירי: הגשה. לאחר גרסאות רבות שיוחלפו בין המנחים לבינכם, תסכימו כי הגיעה השעה להגיש את הצעת המחקר. בשלב של כתיבת הצעת מחקר לדוקטורט, לעניות דעתי, אין כבר חוכמות. רצוי מאוד שלא יהיו הערות שוליים שלא מנוסחות בהתאם לכללי הציטוט האחיד, שלא יהיו חומרים מצוטטים אשר "לא הגעת אליהם", ובקיצור – עבודה עצמית, חברים.

ולבסוף, הבדיקה. לכאורה, אם ביצעתם עבודה ראויה בכל אחד מתשעת השלבים הראשונים, תקבלו הערות בונות. חוות הדעת של קוראי ההצעה תציין תיקונים הכרחיים, אך היא עשויה "לעבור חלק" ללא תיקונים וללא הערות. אין זה וודאי איזו אופציה הינה יותר עדיפה. בכל אופן, ככלל, הדוקטורנט המצוי אינו יודע מראש מיהו הבודק של הצעת המחקר ולכן מתן שלמונים לא יתקבל בשלב זה.

ולאחר כל זאת, ובמידה ועמדתם בתנאי הסף של שלב א', ברכותינו: אתם תלמידי שלב ב'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גזענות / עו"ד עלא חיידר

אינני מופתע כלל מהגזענות ההולכת ומתפשטת כנגד האזרחים הערבים בישראל. אך חוסר ההפתעה אינו צריך להתבטא בשתיקה ולהיתרגם כהסכמה וכחיזוק למיינסטרים הקיצוני. כל הציבור צריך להיות מודאג, והציבור היהודי בפרט, אשר קולו של הזרם השפוי אבוד בסוגיות מעין אלה ואחרות.

תמיד היו הערבים אזרחי מדינת ישראל מטרה ו"טרף קל" לגזענות ולאלימות מילולית וגופנית כאחד, מצד הקיצוניים ופוליטיקאים מהימין בישראל . אם בעבר נעו אמות הסיפים כשנבחר מאיר כהנא לכנסת, אזי מאז ועד היום, ללא כל מפריע, לא מפסיקים יורשיו של כהנא לנהור לכנסת וגם לממשלה. מתקבלים בברכה ומקבלים את התפקידים הטובים ביותר בחינוך, במשפט ובכל תחום שירצו. ומנצלים כל הזדמנות כדי לערער את מעמדם של האזרחים הערבים בישראל, ורק לפני כמה ימים "זכינו" להיחשף לצורתה הקלסית והאכזרית של הגזענות "הפרדה". שהתגלתה בדבריהם של הזוג סמוטריץ' (הבית היהודי) אשר ביקש להפריד בין יולדות ערביות ליולדות יהודיות בבתי החולים, כאשר כל אחד מבני הזוג מבסס את "משנתו" על נימוקים שונים. חה"כ סמוטריץ' עצמו אומר שאשתו איננה מעוניינת ב'חאפלות' ההמוניות של משפחות ערביות, וגם לא תרצה לשכב ליד מישהי (הכוונה ערבייה) שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד 20 שנה. וכשהיא עצמה התראיינה בטלוויזיה, היא אמרה כי כל מי שלא יהודי מבחינתה יש בעיה, הרגע הראשון שבו התינוק יוצא לעולם הוא רגע קדוש, טהור, יהודי, וכי היא  מאוד תשמח שידיים יהודיות יהיו הראשונות שייגעו בתינוק שלה וכי טבעי לא להישאר עם אויב באותו החדר.

ברור כשמש, שבעיני משפחת סמוטריץ' כל ערבי (בהיותו ערבי) הוא אויב, לא טהור (טומאה), ורוצח בפוטנציה. ואלה הם דברים שיוצאים מפי משפחה יהודית דתית מלומדת! מייצגת ומיוצגת הן בכנסת והן בממשלה. והחשוב מכל כשנשאלו בני הזוג אם דבריהם מהווים גזענות הם השיבו בשלילה. ולתדהמתנו או שלא, דברים אלה ודומיהם לא רק שהפכו למיינסטרים במרחב הישראלי (היהודי) והממסדי, אלא שקיימת מעין תחרות סמויה-גלויה (החל מראש הממשלה ועד נער הגבעות הצעיר ביותר הרוקד בחאפלות ונושא ביד אחת קלצ'ניקוב ובאחרת מנפנף בתמונתו של התינוק בן משפחת דוואבשה שנשרף ונרצח בידי הטרור היהודי) לגבי שנאת הערבים. כל זאת כשקולו של הזרם "השפוי", "הנורמלי",  אבוד.

סיפור היולדות והתינוקות מזכיר לי את הסופר הידוע טאהר בן ג'לון, (סופר ומשורר מרוקני החי ועובד בצרפת וכותב בצרפתית) ואת הספר שלו שנכתב בשנת 1998 "הגזענות כפי שהסברתי לבתי". זהו ספר שבא אל העולם בעקבות שאלות שהועלו על ידי בתו של הסופר ששמה "מרים". ומבין התשובות שמקבלת מרים מאביה לשאלותיה התמימות: אם היא עלולה להיות גזענית? אביה משיב: "קודם כל, טבעם הראשון והספונטאני של ילדים אינו גזעני. ילד לא נולד גזען. אם הוריו או קרוביו לא הכניסו לו לראש רעיונות גזעניים, אין שום סיבה שהוא עצמו יהפוך לכזה. אם למשל, יגרמו לך להאמין שבני האדם שצבע עורם לבן הם עליונים על בני האדם שצבע עורם שחור, אם תתייחסי ברצינות לקביעה הזאת, ייתכן שתנהגי בצורה גזענית כלפי השחורים". ובהמשך מרים שואלת בתמימות: אתה חושב שאני יכולה להפוך לגזענית? והתשובה שהיא מקבלת: "זה יכול לקרות; הכל תלוי בחינוך שתקבלי".

מי שלא יודע, חה"כ סמוטריץ' נעצר בעבר בידי שירות הביטחון עם ארבעה פעילי ימין נוספים והוחזק בכלא במשך שלושה שבועות ובהמשך במעצר בית וזאת בחשד שהחזיקו 700 ליטר דלק ושמן במטרה לבצע פעולות חבלה נגד ערבים. אמנם בסוף לא הוגש נגדו כתב אישום, ואולם לאור עברו, דעותיו והשקפותיו והתבטאויותיו הגזעניות נגד כל מי ששונה ממנו (ולא רק נגד הערבים) יש להעמידו בפני ועדת האתיקה וגם להגיש נגדו כתב אישום בגין הסתה לגזענות ולאלימות נגד האזרחים הערבים בישראל.

בטבעי אינני פסימי, ואולם האירועים האחרונים המתרחשים בישראל ודרכי ההתמודדות עמם, והשתלטות הקול האגרסיבי על הקול השפוי ובכלל (הזלזול והדיכוי בעם הפלסטיני בשטחים הכבושים, היחס לאזרחים הערבים בישראל, היחס לבית המשפט העליון ולארגוני זכויות האדם ולאנשי התרבות הישראלים) וניסיון הנקם בכל מה ששונה, כל אלה אינם משאירים מקום לאופטימיות. במיוחד כשהגזענות נוצרת ועוברת דרך החינוך ולעיתים קרובות באמצעות החוק.  וכשאיש החינוך והחוק הינו הך, אזי הכל אבוד. אלא אם כן, יקומו משנתם ויצאו מאדישותם כל אלה הרוצים עתיד נורמלי לדור הנוכחי ולדורות הבאים. הכל מתחיל בחינוך לכבוד והכרה באחר, הכרה בשונה, הכרה בזכויות האינדיבידואליות ובזכויות הקולקטיביות של האחר, הכרה בזכויות הנוכחיות וההיסטוריות שלו, וזו היא הנוסחה שמקדמת שקט, שלווה, ביטחון ואולי גם שלום.

 

עו"ד עלא חיידר

עלא חיידר הוא עו"ד במקצועו. לשעבר יועץ משפטי של המרכז למאבק בגזענות ושל אגודת הגליל. וכיום הוא דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה .

על מקוריות, השראה ואינסטגרם: מאנדי וורהול ועד ציון ברוך / עו"ד אייל ברוק

לפני מספר ימים, התחוללה מעין סערה אמנותית, כאשר מספר יוצרים טענו כי ציורים פרי מכחולו של הקומיקאי והאמן ציון ברוך אשר הושקו בתערוכה חגיגית, אינם מקוריים, וכי מדובר בהעתקה של עבודות אמנות של אותם יוצרים, המתמחים ביצירת עבודות אמנות על בובות אספנות הנקראות "בליית'" (Blythe) – בובות פלסטיק אשר אותם אמנים יוצרים מהן דמויות ייחודיות על ידי צביעה, הוספת פריטי אופנה ואף גילוף תווי הפנים, ואשר הועלו לעמודי האינסטגרם של אותם יוצרים. ברוך בתגובה טען כי מקורות ההשראה שלו היו בובות רוסיות, יפניות וישראליות, אשר פורסמו גם באינסטגרם ובעולם התקשורת בכלל, אך הוסיף כי לכל אחת מהבובות הוא נתן אדפטציה אישית בציוריו.
טענות בדבר הפרת זכויות הועלו עוד בשנות ה-40 כנגד קומיקאי ידוע אחר, גראוצ'ו מרקס, על ידי אולפני "האחים וורנר" אשר דרשו ממנו להחליף את שם סרטם של האחים מרקס "לילה בקזבלנקה" בשל הדימיון בשם לסרט "קזבלנקה". לכך הגיב גראוצ'ו מרקס במכתב הבא:

"האחים וורנר היקרים.
הופתעתי לקבל היום בדואר מכתב איום האוסר עלי לקרוא לסרטנו הבא "לילה בקזבלנקה" בטענה שהוצאתם לפני ארבע שנים סרט בשם דומה, בכיכובם של האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן. מתברר שיש יותר מדרך אחת לכבוש עיר ולהחזיק בה כאילו הייתה שלך. לדוגמה, עד שהתחלנו לשקול את הסרטת הסרט הזה, לא היה לי מושג שהעיר קזבלנקה שייכת באופן בלעדי לאחים ורנר……
לומר את האמת, אני לא בטוח שאני מבין את הגישה שלכם. אפילו אם בכוונתכם לשוב ולהקרין את "קזבלנקה" דווקא השנה, אני משוכנע ששוחר הקולנוע הממוצע יספיק להבחין בעוד מועד בין אינגריד ברגמן ובין הארפו….אתם טוענים שקזבלנקה שייכת לכם וכי אסור לאיש זולתכם להשתמש בשם הזה בלי רשותכם. מה בנוגע ל"אחים ורנר"? האם גם השם הזה שייך לכם? נניח שיש לכם זכות להשתמש בשם ורנר, אבל מה בנוגע לאחים? מבחינת מקצועית, אנחנו היינו אחים הרבה לפניכם. אנחנו ערכנו סיבובי הופעות בשם "האחים מרקס" כאשר עוד לא ידעתם מה זה סרט…".

אלא שעניין זה מעלה לדיון שאלות רציניות בדבר יצירה בעידן הפוסט מודרני והיקפן הראוי של זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.
מטרת דיני זכויות היוצרים הינה לתמרץ את היצירה ואת יוצרה על מנת להרבות ולגוון את עולם הביטויים. לכן, העתקה של יצירה מוגנת בזכויות יוצרים, מהווה הפרה של זכויות היוצר, והיא עשויה לזכות את היוצר במגוון סעדים.
יסוד מרכזי של דיני זכויות היוצרים הינו דרישת המקוריות, אשר הוגדרה בפסיקה כ"לב ליבו של חוק זכות יוצרים". עיקר הדרישה הינה כי היצירה לא הועתקה מאחר, וכי מקורה במי שטוען להיות יוצרה. במובן זה, דיני זכויות היוצרים שונים מדיני הפטנטים למשל, ואינם מהווים זכות מונופוליסטית. כך למשל, ככל ששני יוצרים יצרו יצירה זהה, מבלי שהיה ביניהם קשר, או אפשרות גישה, הרי שהיצירה של כל אחד מהם תזכה להגנת המשפט.
מאידך, על החוק ליצור איזונים בין הזכויות המוענקות ליוצר ביצירתו לבין האינטרס הציבורי המאפשר מרחב יצירה רחב ככל שניתן עבור יוצרים עתידיים. זהו ביטוי לרעיון הקידמה או מטפורת "רומן השרשרת" של רונלד דבורקין, שכן כידוע יצירה אינה מתבצעת בחלל ריק וכל יוצר מתבסס במידה מסוימת על יצירות של קודמיו. כך למשל, זכות יוצרים אינה מגנה על רעיונות. מעבר לכך, לצד האיסור לעשות שימוש ביצירה מוגנת, חוק זכות יוצרים קובע את הגנת השימוש ההוגן, הנובעת מההכרה כי לעיתים, עלינו להשתמש לא רק ברעיונות קודמים, אלא אף בביטויים קיימים. השימוש ההוגן מבקש לאזן בין הזכויות המוקנות ליוצר מכוח דיני זכויות היוצרים, לבין הזכות החוקתית של חופש הביטוי. כך למשל, קובע החוק כי שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך, כאשר בית המשפט בוחן שיקולים שונים בבואו להכריע האם אכן מדובר בשימוש הוגן.
כלל זה, מאפשר התפתחותם של אסכולות וזרמים באמנות ובתחומי יצירה נוספים. צמיחת אסכולות אמנותיות שונות, דוגמת אימפרסיוניזם, קוביזם וסריאליזם התפתחו תוך שימוש ברעיונות של אסכולות קודמות. בדומה לכך, בתחום המוסיקה, סגנונות מוסיקליים שונים, לרבות ג'אז ובלוז, נשענים על הליך של חיקוי ו"שאילה" מיצירות אחרות.
בית המשפט העליון (השופט שלמה לוין) קבע בפרשת הרשקו נ' אוורבוך עוד בשנת 1981 כי : "…בהיבט רחב אין שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או 'רעיון' הם פיתוח של המצאה או 'רעיון' קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל'רעיון' או ל'יישום ' קודם.. או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו…".
אלא שהשאלה איפה עובר קו הגבול בין שימוש לגיטימי במאגר התרבות לצרכי דיאלוג ושיח לבין העתקה שאינה לגיטימית, הינה מהשאלות הקשות בעידן הדיגיטלי והפוסט מודרני.
אחת השאלות המרכזיות אשר בית המשפט בוחן בבואו להחליט האם מדובר בשימוש הוגן, היא השאלה האם השימוש שנעשה הינו שימוש "טרנספורמטיבי", במובן זה שהוא עושה שימוש ביצירה הקודמת על מנת ליצור טרנספורמציה ולהוסיף ביטוי חדש שלא היה קיים קודם לכן, בעל מסר או תכלית השונים מאלה של היצירה המקורית. פרודיה למשל הינה דוגמא לשימוש טרנספורמטיבי, בהוסיפה לה ביטוי חדש.
ראוי לציין בהקשר זה כי עידן ה Web2.0 -הפך את המשתמש הפסיבי למפיק פעיל של תוכן ולמעצב חוויית משתמש אולטימטיבית. הרשת הופכת את תהליך היצירה לסביבה עשירה ואידיאלית לפעילות חברתית המספקת ליוצרים דרך חדשה להבעה עצמית ולמעורבות ((engagement. הליך היצירה החדש של היוצר המרושת מאפשר צורה של ביטוי עצמי, מרחב לשיתוף ויצירת אינטראקציה, מקום לתקשורת עם הקהילה לצד יכולת לצבור פופולאריות עצומה, והוא נעשה פעמים רבות תוך שימוש ביצירות קיימות.
פיקסו אמר פעם: ״אמן טוב מעתיק. אמן מעולה גונב״. אלא שמלומדי משפט שונים טענו כי ההנחות המסורתיות והרווחות כיום של דיני זכויות היוצרים, מניחות דיכוטומיה בין העתקה ויצירתיות, וכי שאילה היא במהותה אינה אתית ליצירתיות ולחדשנות וכי יצירות הזכאיות להגנה תמיד נוצרות באופן עצמאי. לשיטתם, הנחות אלה מסרבות להכיר בשימוש בחומרים קיימים לצורך פיתוח יצירות חדשות העשויות לתרום ליצירתיות. כך למשל, פרופ' Arewa עמדה בהרחבה על השימוש שנעשה ביצירות קיימות במסגרת תרבות ההיפ הופ, לצד צורות נוספות של יצירות פוסטמודרניות, יצירות מסוג לקיחה (appropriative) מעצם טבען, והדגימה כי תרבות ההיפ הופ הראתה כי קיים ערך אמנותי מובהק בשילוב יצירה קיימת ביצירה חדשה.
יש לציין כי הקונספט של רקונטקסטואליזציה אינו חדש והוא הופיע עוד עם עבודותיהם החלוצות של מרסל דושאן The Urinal (1917) והקולאז' של Kurt Schwitters (1918). בעבודות אמנות אלה הקונטקסט הינו מרכזי: המשמעות של חפץ אייקוני משתנה על בסיס הסמיכות שלו לחפץ אחר. המשמעות היא קונטקסטואלית, במקום אבסולוטית, ויכולה להתקיים סימולטנית ברמות אחדות.
במקרים רבים, יצירות של אמנות פוסט מודרנית נוצרות תוך שימוש (לעיתים מופגן) ביצירות קודמות, בתוספת מניפולציה קטנה: כך לדוגמא אנדי וורהול העתיק ציורי עטיפות של מרקי קמפבל, תוך שהגדיל אותם, העביר אותם מתלת מימד לדו מימד וחתם את שמו על היצירה. בכך, ביקש וורהול לצקת תוכן ומשמעות חדשים ליצירה המקורית: קופסאות המרק ייצגו את תופעת האוכל המהיר ואת הנטייה האמריקאית לאינסטנט ולהתייעלות. בדומה לכך, האמן הידוע ג'ף קונס נוהג לפסל פסלי ענק, המבוססים על תצלומים שצילמו יוצרים אחרים, מבלי לקבל את הסכמתם. באחד המקרים פיסל פסל המבוסס על גלויה שהראתה זוג מחזיק בשרשרת של גורי כלבים שרק נולדו, והציג אותו במסגרת תערוכה שקרא לה "תערוכת הבנאליות", ובכך ביקש ליצור משמעות שונה, אך ביהמ"ש קבע כי המדובר בהפרת זכות יוצרים. לעומת זאת, בפרשת Blanch V. Koons בית המשפט קבע כי שימוש שעשה האמן ג'ף קונס בחלק מהתמונות ממגזין אופנה בקולאז' / תמונה, מהווה "שימוש הוגן", הואיל וקונס התכוון לתווך משמעות חדשה לקהל. בדומה, השפם שצייר הצייר מרסל דושאן על העתק של יצירת המונה ליזה יצר טרנספורמציה בהופכו את המונה ליזה לגבר. אגב, גם בהקשר הספציפי של שימוש בבובות, ביהמ"ש בארה"ב קבע בעבר כי שימוש בדמותה של הבובה ברבי (Barbie) מהווה שימוש באלמנט אינטגרלי לשפה התרבותית ועל כן מהווה הוא שימוש הוגן.
בדומה לכך, גם בתחום המוזיקה, התפתחו סגנונות מוסיקליים העושים שימוש בדגימה (סימפול), אשר פירושה שימוש בקטע של הקלטה או יצירה קיימת בתוך הקלטה חדשה , על פי רוב תוך הענקת משמעות חדשה. שימוש בהליך זה תרם ליצירתן של יצירות מוסיקליות מסוג חדש. שימוש בדגימות הפך לרווח ושימש כמרכיב אינטגרלי בז'אנר ההיפ הופ אשר צמח בשנות השמונים, ואשר התאפיין בשימוש חוזר בדגימות כחלק מהליך היצירה, ואולם כיום השימוש בדגימות מהווה חלק אינטגרלי עבור סגנונות מוזיקלים מגוונים. מעבר לאפשרות הטכנית לשלב מקטעים מיצירות קודמות, הרי שאמנים ויוצרים שונים, התייחסו לשימוש בסמפלר ככלי נגינה חדש. כך למשל RZA, חבר ההרכב וו-טאנג קלאן, מתאר את הסמפלר כ Painter's Pallete- , כלומר ככלי המאפשר לערבב וליצור מיקס של צבעים וטקסטורות קוליות, במקום "מכונת הזירוקס" שבה חלקים משמעותיים ומזוהים של תקליטים קיימים משמשים כבסיס ליצירה חדשה, ולעיתים תכופות כהקשר תרבותי מסויים; והמוסיקאי Chuck D מלהקת הראפ הידועה "פאבליק אנמי", משתמש בכך כדי ליצור קולאז'.
יש לציין כי קולאז'ים מסוג זה הופכים לרווחים יותר ויותר, ולדרך שבה אנשים יוצרים כיום ומתקשרים בחברה בת זמננו. יתרה מזו, תרבות הרמיקס מתרחבת והיא מהווה צורת הבעה הנוצרת כיום מערבוב צלילים על אימאג'ים, וידאו על טקסט, טקסט על צלילים או כל שילוב של אלה על מנת ליצור יצירה חדשה.
ג'יימס בויל, אשר טבע את המונח Cultural environmentalism , עמד על כך שיצירות מסוג אמנות נטילה (APPROPRIATION ART) , לצד מוסיקה מסוג ראפ, העושה תכופות שימוש בדגימות מתוך יצירות קודמות, כמו גם הטכנולוגיה הדיגיטלית – אפשרו לאנשים "רגילים" להפוך לחלק מהתהליך היצירתי, ולנוע מחיים של "צרכן", אל עבר חיים שבהם יכול כל אחד ליצור משהו חדש.
נדמה כי בתי המשפט התקשו בעבר להבין את מהות היצירה הפוסט מודרנית. בישראל, בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון בפסק דין מנחה בסוגיית השימוש ההוגן, כי השימוש שעשה דודו גבע בדמותו של דונלד דאק, שאצל גבע הפכה ל"מובי דאק" (בצירוף של כובע טמבל, על מנת להעניק לה צביון ישראלי), מפרה את זכויות היוצרים של חברת דיסני. נשאלה השאלה האם בית המשפט מבין תרבות פוסט מודרנית המתבססת על ציטוט ודיאלוג תרבותי.
עו"ד אביגדור פלדמן אשר ייצג את דודו גבע תיאר בעבר בבלוג שלו "שירה מקומית" את ניסיונו להסביר לביהמ"ש תרבות זו:"…ניסיתי בעזרת חוות דעת של מנחם פרי חוקר הספרות וזיווה בן פורת ראש המכון לפואטיקה וסמיוטיקה במכון פורטר, להסביר לשופטים מה היא אמנות פוסט מודרנית, מהו ציטוט, מהו ריפרור, מה הם אייקונים תרבותיים המשייטים במרחב התרבותי, אמרתי אנדי וורהול, אמרתי סינדי שרמן, אמרתי פופ ארט והשופטים אמרו בההההה…".
נדמה כי עם התפתחות הטכנולוגיה, הפופולאריות של תרבות הרמיקס והגידול במספרם של יצירות טרנספורמטיביות, יידרשו בתי המשפט תכופות יותר לחוות את דעתם ביחס לשאלה כיצד ראוי להתאים את דיני זכויות היוצרים לסוג יצירות זה, והאם נדרשת המשגה שונה של תהליך יצירה שכזה, בין היתר, הואיל ודיני זכויות היוצרים לא מעוצבים רק על ידי הקונספט של היוצר אלא הם כוח חשוב בעיצוב מושג ה"מחברות" והם משרטטים קווי גבול סביב צורות ראויות של יצירה תרבותית.
אז מה קשור מקוריות לציוריו של ציון ברוך?
מבלי להתייחס ספציפית לפרטי המקרה הנדון, הרי שיש מספר אפשרויות. שימוש ביצירה מוגנת ללא הרשאה מבעל זכויות היוצרים, עלולה להוות הפרת זכויות יוצרים. אבל ככל שיוצר כלשהו הוסיף לתמונות קיימות אלמנטים מסויימים המוסיפים לציורים ערך או אמירה כלשהי משלו, הרי שיתכן שמדובר ביצירה טרנספורמטיבית ובשימוש הוגן.

עו"ד אייל ברוק עוסק בתחום הקניין הרוחני. עו"ד ברוק הוא דוקטורנט בתחום זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.

המאמר התפרסם במקור בעיתון דה מרקר.

על הדקרימינליזציה של נישואים דתיים בתורכיה / גל אמיר

בבחינה השוואתית של הדרך בה מתייחס המשפט למוסד הנישואים, אין מדינה שההשוואה עמה ביחס לנעשה בישראל מרתקת כמו הרפובליקה התורכית. בעוד שנקודת המוצא של שתי מערכות הדינים זהה – המשפט העות'מאני, הרי ששתי המדינות יצאו מנקודת מוצא זו לדרכים שונות ומרתקות. ההתפתחות ההיסטורית בישראל ידועה לכל. לא רק שהמדינה אימצה את מיסגרת המילטים העות'מאנית כבסיס לדיני המשפחה, ומתן מסגרת להסדר שעיקרו החלת הדין האישי הדתי, אלא שבסגמנט משמעותי של המשפט המהותי, הדין האישי החל על המוסלמים, אומץ חוק המשפחה העות'מאני משנת 1333 להיג'רה (היא 1917 למניין הגריגוריאני), שהיווה מעין קודיפיקציה של הדין הח'אנפי שנהג באימפריה העות'מאנית. חוק זה לא היה בתוקף בשטחי המנדט בעת שאלו נכבשו על ידי הבריטים, והיה צורך בחקיקה מיוחדת כדי לקבלו בדיעבד.
התורכים, לעומת זאת, פנו לדרך שונה בתכלית. האידיאולוגיה הכמאליסטית (על שם כמאל מוסטפא אתא-תורכ) ששלטה במדינה התורכית הצעירה, חייבה תהליכי חילון מואצים, כדרך להצעיד את המדינה אל המודרניזציה. במסגרת זו אירעו שינויים רבים – המדינה אימצה את הכתב הלטיני כתחליף לערבי, נאסר על הלבוש המסורתי לנשים, מוסדות דת וחינוך דתי נסגרו, המוסדות עתיקי היומין של ח'ליפה ושייח' אל אסלאם בוטלו. ב-1926 אימצו התורכים את הקוד האזרחי השווייצרי כחלק מהליך זה. משמעות האימוץ הייתה בין היתר אימוץ מוסד הנישואים האזרחיים כמוסד בלעדי.
סיכומו של דבר הוא כי בעוד שמדינת ישראל שומרת בתחום דיני המשפחה על מאפיינים רבים של המשפט העות'מאני, התנערה תורכיה, להלכה יורשתה הישירה של האימפריה העות'מאנית, מן הדין העות'מאני, ופנתה לדרך שונה בתכלית. וכך נותרה ישראל כמדינה המאפשרת נישואים דתיים בלבד, בעוד שתורכיה מאפשרת נישואים אזרחיים בלבד.
עקרון זה מעוגן בסעיף 174 לחוקה התורכית משנת 1982, ועל אף האמירה הפופולרית באמצעי התקשורת כי תורכיה עוברת תהליכים של רדיקליזציה אסלאמית, נותר הדין כמעט ללא שינוי כפי שהיה בשנת 1926, עת הכריז שר המשפטים התורכי, מהמוט אסאט בוזקורט (מובא במאמרם של שארף ודיספרטה, בעמ' 419) כי המעבר לדין האזרחי בענייני הנישואים הכרחי שכן "חוקים המבוססים על הדת הם בהכרח קפואים, בלתי גמישים, ולא יכולים להתאים לדרישות המשתנות של החברה".
במשך זמן רב לא הפנימה החברה התורכית את המעבר. כשלושים שנה לאחר קבלת הקוד נמצא כי רוב הזוגות אינם נישאים בחתונה אזרחית, במיוחד באזורים הכפריים. העובדה כי בהעדר חתונה אזרחית לא הכירה המדינה בנישואים, או אף בזכויות ילדים שנולדו מזיווגים אלו הביאה למצב בו הטקס האזרחי הפך לסטנדרטי, אך בשנות השישים נישאו כ-91 אחוזים מן הזוגות בטקס כפול – אזרחי וחילוני (שארף ודיספרטה).
תיאורים סוציולוגיים ואתנוגרפיים של תהליכי החתונה בתורכיה (היסאן אילמז), ואצל מהגרים תורכים לאנגליה (מייקל סמית') מעלים כי הטקס החילוני וכן הטקס הדתי נחשבים אך לחלק פורמלי מתהליך הנישואים שעיקרו חגיגה רבת שלבים ורבת משתתפים הכוללת 'קדם חתונה', 'טקס חינה' ומסיבת נישואים האורכת שעות רבות, מלווה, על אף האיסור הדתי, בהגשת אלכוהול והופעת רקדנית בטן, ולאחריה טקס 'הענקת מתנות'. כאשר הטקס הדתי והחילוני נערך בנוכחות הורי הצדדים בלבד, ויכול להיות אף חודשים לפני חגיגת החתונה עצמה. ועם זאת, רבים בחברה התורכית חשים כי ללא טקס דתי אין הזוג ראוי להיקרא 'נשוי'.
רגשות אלו לא מצאו ביטוי בחקיקה. הקוד הפלילי התורכי אסר באיסור חמור על קיום נישואים דתיים ללא נישואים אזרחיים. סעיף 230 לקוד ענש זוגות הנישאים בנישואים דתיים מבלי לערוך נישואים אזרחיים בשנתיים מאסר (אך אם יינשאו בנישואים אזרחיים תבוטל הרשעתם והעונש המוטל עליהם) וכל עורך טקס נישואים דתי מבלי שיש בידו רישיון נישואים אזרחי נענש בשישה חודשי מאסר.
הוראה זו הוכרזה כבלתי חוקתית על ידי בית המשפט לחוקה ב-27 במאי 2015. על פי החוקה התורכית, אם במהלך ניהול משפט נטען כי הוראת חוק אינה חוקתית, מביא השופט היושב בדין את העניין בפני בית המשפט לחוקה, היכול לבטל את החוק בשל היותו נוגד את החוקה. עניין כזה עלה בשנת 2014 במשפט פלילי על פי סעיף 230 הנ"ל שהתנהל בעיירה פאסינלר (Pasinler) שבמזרח תורכיה. המדובר בעיירה בת כ-20,000 תושבים הנמצאת באזור כפרי ונידח של תורכיה, בסמוך לגבול עם איראן. בית המשפט בפאסינלר שדן בעניינו של זוג שחותן על ידי אימאם מקומי, אך לא נישא לאחר מכן בנישואים אזרחיים, הביא את העניין בפני בית המשפט החוקתי, וזה אכן ביטל את הסעיף בשל היותו נוגד את סעיפי חופש הדת וחופש הביטוי בחוקה התורכית. פסק הדין משתמש ברטוריקה של זכויות אדם ואזרח המוכרת היטב מפסיקת בית המשפט העליון בארץ, ונסמך על הוראות האמנה האירופית לזכויות האדם (ECHR) ופסיקות של בית הדין האירופי לזכויות האדם.
בפסק דינו הבהיר בית המשפט החוקתי כי טקס דתי, לכשעצמו, עדיין אין בו כדי ליצור נישואים תקפים בתורכיה, וכי בביטול האיסור החוקי על עריכת נישואים כאלו, לכשעצמו, אין מתן תוקף לתוצאתם של הנישואים. כשם שהחוק אינו מעניש זוגות המקיימים חיי אישות ללא כל טקס, כך אין עליו להעניש זוגות המקיימים יחסי אישות לאחר טקס דתי. אך זה, לכשעצמו, אין בו כדי להביא להכרה של המדינה בזוג כזה כנשוי.
גם הבהרה זו אינה ממתנת את הביקורת על פסק הדין, ונשמעו קולות החוששים כי מתן אפשרות לקיום נישואים דתיים – גם אם אלו אינם מוכרים על ידי המדינה – ללא טקס אזרחי הנמצא בשליטת המדינה, יביא לשובן של תופעות שהיו מוכרות בימי האימפריה העות'מאנית כנישואי קטינות ופוליגמיה.
ראוי להשוות הסדר זה, ההופך חתונה דתית לפלילית, לתיקון שנערך בישראל לאחרונה בפקודת הנישואין והגירושין (רישום). בחקיקה משנת 2013 נקבע כי "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים." אך בעוד שטקס תורכי שעמד בניגוד לחוק לא היווה נישואים תקפים בתורכיה, טקס נישואים פרטי שלא נרשם לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום) הינו תקף, אם הוא תקף לפי החוק האישי של הנישאים. מכאן, שבעוד שהחוק התורכי בא על מנת להדק את שליטתה של המדינה התורכית בהליך הנישואים, בא החוק הישראלי להדק את שליטת הנהגת העדה הדתית היהודית בהליך הנישואים בישראל, כשהיא עומדת מול הנהגות דתיות אלטרנטיביות. שכן על פי סעיף 2 לאותו החוק, רישום לנישואים אפשרי רק באמצעות רב שמונה על ידי הרבנות הראשית לתפקידו.
מהי המסקנה המתבקשת מכל אלו? נראה שכשם שבישראל כפיית חתונה דתית על אוכלוסייה שהיא בחלקה הגדול חילונית נתקל בקשיים ובבעיות, הרי שכפיית חתונה אזרחית על אוכלוסייה בעלת סנטימנט דתי עמוק – אם מטעמים שבאמונה ואם מטעמים שבמסורת, נתקלת אף היא בבעיות דומות.
הפילוסוף יירגן הברמאס ביטא גישה מעין זו. מזה זמן רב שהברמאס מקדם גישה 'פוסט חילונית' ולפיה אל מול משבר המודרנה, נראה כי נטישת הדת תביא לאובדנם של ערכים חשובים ששרדו כמצפן מוסרי במשך מאות שנים של משטרים חילוניים. במאמר משנת 2006 כתב (עמ' 9 למאמר, בתרגומי):
"המדינה הליברלית אינה חייבת לתרגם את ההפרדה המוסדית בין דת ומדינה לנטל פסיכולוגי ומנטאלי לאלו מאזרחיה האוחזים באמונה דתית. היא כמובן חייבת לצפות שיכירו בעקרון שהסמכות הפוליטית מתבטאת בניטרליות כלפי השקפות עולם מתחרות. כל אזרח חייב לדעת ולקבל שרק סיבות הנעוצות ברציונל חילוני יכולות להישמע מעבר למחסום המוסדי המפריד את הספירה הציבורית הלא פורמלית מפרלמנטים, בתי משפט, משרדי ממשלה ומוסדות. אך כל מה שנדרש כאן הוא היכולת האפיסטמולוגית להתייחס לאמונת האדם באופן מחשבתי מנקודת ראות חיצונית, ולייחס אותה לדעות חילוניות. אזרחים דתיים יכולים להכיר ב'תניית התרגום המוסדי' הזו מבלי שייאלצו לפצל את זהותם לזהות ציבורית וזהות פרטית ברגע שהם משתתפים בשיח הציבורי. לכן יש לאפשר להם להתבטא ולהצדיק את אמונותיהם באופן דתי, אם אינם מצליחים למצוא את 'התרגום' החילוני עבור דעות אלו."
תורכיה, שניסתה לכפות על אזרחיה את הסמכות החילונית באופן בלעדי, לא הלכה על פי הגיון זה, וכך גם ישראל, שוויתרה לחלוטין על הסמכות החילונית בכל הנוגע להכרזת סטטוס הנישואים. ייתכן שהגיון זה, ולפיו גם במדינה המפרידה בין הדת והמדינה באופן חוקתי, ראוי ביטוי דתי לרגשותיהם של האזרחים, מתבטא דווקא בארצות הברית, בה הספד שנושא הנשיא בכנסייה, המלווה בשירת המנון דתי – Amazing grace, אינו נתפס כעירוב פסול בין דת ומדינה, אלא כביטוי לגיטימי ואף אהוד ומרגש לרחשי לב דתיים שרבים שותפים להם.

ביבליוגרפיה –
• Brett G. Scharffs & Suzanne Disparte, Comparative Models for Transitioning From Religious to Civil Marriage Systems, 12 J. L. FAM. STUD 409 (2010).
• Ihsan Yilmaz, Marriage Solemnization Among Turks in Britain: The Emergence of a Hybrid Anglo-Muslim Turkish Law, 24 J. MUSLIM AFF. 57 (2004).
• Michael W. Smith, The Ethnography of a Turkish Wedding: Symbolic Interaction, Ritualistic Ceremonies and Secularism, 9 INT. J. OF DIVERSITY IN ORGANIZATIONS, COMMUNITIES AND NATIONS 86 (2010).
• Jorgen Habermas, Religion in the Public Sphere, 14 Eu. J. Phil. 1 (2006).

פסק דינו של בית המשפט התורכי לחוקה מ-27.5.2015 ניתן לאיתור בתרגום אנגלי באתר בית המשפט התורכי לחוקה –
http://www.anayasa.gov.tr/en/About/Press/PressReleases/Detail/5/2015-51.doc

חובת הנאמנות למדינה, בגידה ושירות צבאי / איל גרונר*

האם סירוב הציבור החרדי לשרת בצבא מהווה הפרת חובת הנאמנות שלו למדינה ובגידה במדינה? יפה זילברשץ משיבה לשאלה זו בחיוב, בכפוף לנסיבות מסוימות. במאמרה "נאמנות למדינה" (בתוך "ספר יצחק זמיר" עמ' 491-533) טוענת זילברשץ, כי תחת הסדר משפטי מאוזן שבו החרדים עומדים, לאחר שנת הכרעה, בפני שלוש אפשרויות: חזרה לישיבה, הצטרפות למעגל העבודה ולשירות צבאי או שירות לאומי, סירוב לשרת את המדינה ע"י חלק ניכר מהאוכלוסייה, כאשר המדינה מצויה בסכנה ביטחונית, מהווה בגידה במדינה.
הטיעון של זילברשץ, בקצירת האומר, מניח כי חובת הנאמנות למדינה היא החובה שלא לבצע פעולות המסכנות את התפקוד השלטוני של המדינה לרווחת אזרחיה והחובה לבצע פעולות על מנת לשמר את יכולתה של המדינה לבצע את תפקידיה השלטוניים למען רווחת אזרחיה. אין הבדל עקרוני בין פגיעה במדינה ובפונקציונאליות שלה על ידי אויבים מבחוץ או על ידי אויבים מבית. סירוב המוני לשרת בצבא, מהווה הימנעות על ידי אזרחים מבית, ממעשי התנגדות שהם הכרחיים לסיכול פגיעה במדינה על ידי אויבים מבחוץ. הימנעות זו, נותנת יד, על ידי מחדל, להרס המדינה מבחוץ או לפגיעה ביכולתה לקיים את הפונקציה השלטונית שלה.
ברשומה זו אבקש לחלוק על הדברים ולהציע הצעה אחרת.
אני מסכים להגדרת חובת הנאמנות במונחי הגנה על התפקוד השלטוני ולכך שפגיעה זו עלולה להתרחש על ידי אויבים מבפנים ולא רק מבחוץ. אולם, אם נסתפק בכך, נאלץ להגיע למסקנה שכל מבצעי העבירות הפליליות הם בוגדים במדינה. אם ניקח את מכלול מבצעי העבירות, כגון פריצה לדירה, שוד, עבריינות המין, עבירות התקיפה והחבלה הגופנית הרי שכל הקבוצה הזאת כמכלול, גורמת לנזק משמעותי למדינה. היא פוגעת באזרחים פגיעה קשה, היא פוגעת בביטחון האישי ובחופש ההתנהלות במרחב הציבורי, היא גורמת לנזקים כלכליים וכך היא מאלצת את המדינה להקציב חלק מתקציבה לאכיפת חוק וביטחון פנים על חשבון תקציב הביטחון ותקציבי רווחה וחינוך.
אם כן, מכלול קבוצת העבריינים הפליליים גורמת לנזק משמעותי מבפנים, לתפקוד השלטוני. אבל אם נגדיר את כל העבריינים הפליליים כבוגדים במדינה, אז בכך נחמיץ את עבירת הבגידה הספציפית ונבצע טריויאליזציה ורדוקציה של הבגידה למכלול התופעה הקרימינלית. הרי כל הרבותא בבגידה היא לייחד מתוך התופעה הקרימינלית את הביטוי החמור המהווה סוג ספציפי של עבריינות-עבירת בגידה. למונח "בגידה" יש חומרה מיוחדת והטלת סטיגמה חמורה במיוחד, שרצוי לשמר אותה לתופעות חמורות של פגיעה בפונקציה השלטונית ולא להפוך אותה לשם נרדף לעבריינות כלשהי.
אם מוסכם שלא כל עבירה פלילית, לרבות עבירה פלילית חמורה כגון רצח או אינוס, היא בהכרח עבירות בגידה, אז לא ברור מדוע סירוב לשרת בצבא מהווה בגידה להבדיל מעבירה פלילית שעניינה סירוב לשרת בצבא. לכן, הצידוק בדבר היעדר פגיעה בפונקציה של המדינה, אינו צידוק מספיק היות וזהו צידוק רחב מדי שחל על מכלול של עבירות פליליות שיש טעם לא להגדיר אותן כבגידה.
זילברשץ, מסכימה שלא כל הפרת חוק מהווה בגידה, אולם היא מבחינה בין הפרת חוק המתבצעת בשוליים ואינה משפיעה על כלל החברה לבין הפרת חוק המתפשטת לשכבות רחבות באוכלוסייה. אולם, אם ניישם קריטריון זה על מכלול העבריינות הפלילית, הרי שלא ניתן לומר שזו תופעה חסרת השפעה. הנזק הכולל שבעבריינות הוא משמעותית מעבר לנזק שולי.
אם נשמר את עבירת הבגידה למצבים בהם מבצע הפעולה פועל מתוך מטרה לפגוע בתפקוד השלטוני או לסייע לאויבים, הרי שתחת הגדרה זו נוציא מכלל הבגידה עבירות פליליות כגון פריצה, שוד, אונס, רצח וכן את הסירוב לשרת בצבא. לא כל מי שמסרב לשרת בצבא עושה זאת מתוך מטרה לפגוע ביעילות השלטונית או לסייע לאויבים כפי שלא כל פורץ לדירה עושה זאת מתוך מטרות אלה.
קושי נוסף בטיעון של זילברשץ, הוא בכך שזילברשץ מתייחסת להסדר לפיו תהיה אפשרות לחרדי להתגייס לשירות לאומי. רק אם יסרב לשירות לאומי או צבאי ייחשב לבוגד. אולם, הטיעון של זילברשץ התבסס על החובה להגן מפני סכנה קיומית למדינה, כך ששירות לאומי אינו תשובה לסכנה זו. אם נניח שהחרדים במספרים ניכרים יסכימו לשרת שירות לאומי בלבד, עדיין שירות לאומי אינו יוצר את מספרי האוגדות שעשויים לתת מענה ביטחוני. אם החרדים במספרים ניכרים, מסרבים לכל שירות שהוא, אז לא ברור שבכך הם מסכנים סיכון ביטחוני, במצב בו אילו היו מסכימים לשרת, היו משרתים שירות לאומי ולא צבאי.
סירוב לשירות לאומי מעורר קושי רב יותר להגדירו כבגידה, מאשר שירות צבאי. מבחינת התועלת למדינה, ייתכן ששירות לאומי אף מזיק למדינה בכך שהוא מצריך תקצוב של ההוצאות האדמיניסטרטיביות ותקצוב אכיפתו. כך, ייתכן שתקצוב חובת שירות לאומי יסיט משאבים על חשבון תקציב הביטחון.
לאור כל האמור לעיל, אני סבור שאין זה נכון להגדיר את סירוב האזרחים מהמגזר החרדי, לשרת בצבא או בשירות לאומי, כמעשה בגידה, ולכל היותר יש להשאיר את הסירוב בקטגוריה של המשפט הפלילי הרגיל.

*דוקטורנט, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה.
נושא המחקר: "הצדקת התנהגויות לטובת הזולת בשל קירבה והשתייכות – במוסר ובמשפט",
תחת הנחייתו של ד"ר דורון מנשה.

בין בית ספר חיוואר לבית ספר הריאלי/ הרן רייכמן ויעל כפרי[1]

לפני כחודש ימים דחה בית המשפט הגבוה לצדק את בקשת בית הספר הריאלי בחיפה ליתן צו ביניים, אשר ימנע ממנו את הצורך לעמוד במגבלות שכר הלימוד/תשלומי ההורים אשר הוטלו על בתי ספר בישראל בחוזר מנכ"ל תשלומי הורים, שפורסם בשנה האחרונה על ידי משרד החינוך, וזאת במסגרת עתירה שהגיש כנגד חוזר התשלומים (בג"צ 253/15). לטענת בית הספר הריאלי, מגבלת שכר הלימוד שהוטלה עליו לגבייה מן ההורים תוביל לקריסת בית הספר. פרשה זו מזמינה הצצה אל מדיניותו המזגזגת של משרד החינוך בסוגיית מתן מימון ציבורי לבתי ספר ממיינים שהלימוד בהם עולה כסף רב.
חוזר התשלומים המדובר נועד, לפי דוברות משרד החינוך, להסדיר את סוגיית תשלומי ההורים "נוכח מציאות בלתי מוסדרת שהתפתחה בשטח ושנחשפה בין היתר, בעקבות דו"ח מבקר המדינה, בגדרה גבו בתי הספר, רשמיים ומוכרים שאינם רשמיים המתוקצבים על ידי המדינה, תשלומי הורים שלא כדין".
במסגרת חוזר התשלומים נכללו שני חלקים. החלק הראשון הינו מתן היתר להורים לרכוש עבור ילדיהם שירותי חינוך פרטיים שבליבת תכנית הלימודים של בתי הספר הציבוריים, כגון מסלולים נוספים לבגרות ותגבורי למידה בתיכונים, והכפלת אורכו של יום הלימודים בבתי ספר ייחודיים. כנגד חלק זה של החוזר הגשנו, הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, בשם הורים וארגוני זכויות אדם[2], עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אשר הדיון בה צפוי להתחדש בחודשים הקרובים (בג"צ 5004/14).
החלק השני באותו חוזר תשלומים, עליו יצא קצפו של בית הספר הריאלי, הינו מגבלת גבייה עבור שכר הלימוד הנגבה בבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים (להלן: בתי הספר המוכרים). בתי הספר המוכרים הינם בתי ספר הנתפסים כ"פרטיים" ומנוהלים למעשה ככאלו, אך מתוקצבים, ככל שהדבר נוגע לבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים על ידי המדינה בסכום שנע בין 65%-75%. ההיגיון הלכאורי שעומד מאחורי מגבלה חדשה זו הינו יצירת שוויון בין כלל בתי הספר המתוקצבים כך שבתי הספר המוכרים יתבססו, בסיוע שכר הלימוד של ההורים, על תקציב זהה לתקציב בתי ספר הציבוריים הרשמיים.
עתירתו של ביה"ס הריאלי, יחד עם תגובת המדינה שהוגשה במענה לבקשת צו הביניים, מעלות את התמונה הבאה: בבית הספר הריאלי לומדים ב- 7 סניפים כ- 4000 תלמידים. הוא מקבל מימון ציבורי מופחת (65% ביחס לבית ספר רשמי) לכתות א'-ח' בהיותו בית ספר ממיין בבעלות פרטית, וכן מימון ציבורי מלא עבור כתות הגן וכתות י'-יב', כל זאת במסגרת מדיניות המימון הרגילה של משרד החינוך. כמו כן הוא נהנה ממימון ציבורי מלא לכתות ט', "לפנים משורת הדין" (כלומר: בניגוד לדין). נכסיו של בית הספר המצויים בבעלותו מוערכים בלמעלה מ- 100 מיליון ₪ ושכר הלימוד הנגבה מן ההורים עומד על 17,200 ₪ לשנה, לכל שכבת גיל, מגן ועד יב'. נכון להיום, עיריית חיפה אינה משתתפת במימונו, ולטענת בית הספר זוהי הסיבה בשלה יש להתיר להם להמשיך ולגבות שכר לימוד בשיעורים אלו.
בית המשפט קיבל כאמור את התנגדותה החריפה של המדינה למתן הקלות לבית הספר הריאלי אל מול מדיניות האכיפה החדשה בנושא שכר הלימוד, ודחה את הבקשה לצו הביניים. לא עבר חודש והנה התבשרנו, כי משרד החינוך דווקא הגיע עם בית הספר הריאלי להסכמה, לפיה יופחתו תשלומי ההורים בשנת הלימודים תשע"ו ל- 16,000 ₪, תוך הבטחה כי המדינה תמשיך לממן את בית הספר באותה רמת מימון, כפי שנעשה עד כה, וכי ימשיכו במגעים ל"הסדר קבע".
מצב הדברים העובדתי המתגלה במסגרת הדיון המשפטי וההסכם אליו הגיע משרד החינוך עם בית הספר מצביע על כך שהרגולציה אשר חוזר התשלומים ביקש להחיל לא תוביל לקידום השוויון במערכת החינוך אלא דווקא תחריף את אי השוויון. זאת משום שמשרד החינוך אינו מכוון לקידום האינטרס האמיתי הגלום בהפחתת תשלומי הורים במערכת החינוך – והוא מניעת סגרגציה והפליה על רקע חברתי כלכלי. ההסדר אליו הגיעה המדינה עם בית הספר הריאלי לא יוביל לכל שינוי בהרכב התלמידים בבית הספר או יבטיח נגישות שווה אליו. המדינה פועלת מול בית הספר כארגון צרכנים הפועל בשוק הפרטי להוזלת מחירי שירות ולקבלת הנחות. בכך היא מועלת בתפקידה כרגולטור האמון על אינטרס כלל הציבור, שלרובו אין כל סיכוי לשלם גם את מחירי החינוך שב"מבצע". אך אותו הציבור הוא נושא בעיקר העלויות הסמויות של חינוך היוקרה, דרך המימון הציבורי שהמדינה מעבירה לידי בית הספר.
חשוב להדגיש כי בית הספר הריאלי איננו יחיד בזירה. על פי המדיניות החדשה, בתי ספר רשמיים וממלכתיים שעל פי חוק שייכים למדינה ומוגדרים כ"ייחודיים" או "תורניים" מקבלים גושפנקא להפליה על רקע חברתי כלכלי באמצעות גביית תשלומי הורים גבוהים על אף שהם מתוקצבים באופן מלא על ידי המדינה. מציאות זו נחשפת במספר רב של דוגמאות, בין היתר בעתירות המאוחדות שהגישו מספר בתי ספר כנגד מגבלות חוזר התשלומים (בג"צ 8849/12 ותיקים מאוחדים נוספים) מצד אחד והעתירה שהוגשה על ידינו מהצד השני.
נושא זה מעורר תמיהה ודאגה, שכן רק בקיץ האחרון קיבל משרד החינוך אישור מבית המשפט למנוע מימון ציבורי מבית ספר סגרגטיבי, בנימוק היותו פוגע במרקם החינוך הממלכתי של אותה העיר ממש – חיפה. במסגרת פסק דין בן 17 עמודים שניתן ביום 23.7.14 קיבל בית המשפט הגבוה לצדק את עמדת משרד החינוך בבג"צ 282/14 עמותת חיואר לחינוך אלטרנטיבי נ. שר החינוך. בדחותו את העתירה התיר בית המשפט למשרד החינוך שלא לתקצב כלל את בית הספר, בו לומדים עשרות תלמידים בודדים, נוכח החשש לפגיעה בחינוך הרשמי, בקבעו, בין היתר, כדלקמן:
מוכנה אני כאמור להניח כי בהחלטת השר להכיר בבית הספר אך לא לתקצב אותו יש משום פגיעה בזכותם של הורים להשפיע על תכני החינוך של ילדם. אולם אדגיש כי זהו אינו סוף פסוק. זכותם של ההורים אינה מוחלטת, אלא יחסית. החלטת השר הפוגעת בה תהא חוקתית ובלבד שהיא מידתית. לדעתי, החלטת השר מאזנת בין האוטונומיה של ההורים ורצונם להשפיע על תוכני החינוך לבין הפגיעה הצפויה במערכת החינוך הממלכתית באופן מידתי. איזון זה עולה בקנה אחד עם אמות המידה הקבועות בחקיקה המסמיכה את השר לשקול בין השאר את טובת המערכת הרשמית. חקיקה זו היא כאמור חלק מההיסטוריה החוקתית שלאורה עוצבה הזכות החוקתית (ראו: ברק, עמוד 815). ההכרה מאפשרת לעותרת להקים מוסד חינוכי לפי ערכיה אך על חשבונה. מכל מקום, אין לכפות על המדינה ללוות הכרה זו גם בתקצוב, ובפרט כאשר הדבר מביא לפגיעה בחינוך הרשמי. יודגש גם כי טרם החלטת השר לא הייתה לעותרת הכרה, לא כל שכן תקצוב (ההדגשות ע"י הח"מ(
עינינו הרואות כי משרד החינוך בחר שלא לתקצב כלל את בית ספר חיוואר למרות מיעוט התלמידים בו ועל אף שמרביתם של התלמידים ממילא היו בוחרים ללמוד בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים אחרים (כנסייתיים), הנפוצים בעיר חיפה. נראה כי עמדה זו לפיה יש ליצור הבחנה ברורה בין מוסד חינוך "ציבורי" למוסד חינוך "פרטי" הינה הבחנה ראויה ומתחייבת. תפיסה עמוקה של הזכות החוקתית לשוויון בחינוך והבנת תפקיד המדינה בחינוך כלל תלמידי ישראל חייבת להוביל למסקנה כי אין מקום לתקצב בית ספר שאינו נגיש לכלל תלמידי לישראל.
מטרידה מאוד העובדה, שתפיסת השוויון הנחרצת מאפיינת את מדיניות משרד החינוך ככל שהדברים אמורים בבית ספר מוכר-שאינו-רשמי במגזר הערבי מיטשטשת ביותר לגבי בית הספר הריאלי,ושיקול זה נעלם לפתע מן המדיניות הממלכתית. לצד מדיניותו בעניין חיוואר, החליט משרד החינוך להמשיך ולתקצב את בית הספר הריאלי, המונה קרוב ל-4000 תלמידים, כמו גם בתי ספר מוכרים אחרים בעיר חיפה, כגון בתי הספר הכנסייתיים, שם לומדים קרוב ל40% מתלמידי העיר. זאת, על אף כי אין חולק שבתי הספר הללו פוגעים לאין ערוך יותר במערכת החינוך הרשמית בעיר באשר הם מהווים מוקד משיכה לכלל האוכלוסייה החזקה בעיר וסביבתה כך שהם יוצרים בתי ספר לבעלי ממון ולכאלו שאינם.
לסיכום, ככל שמשרד החינוך מעוניין באמת להתמודד עם אי השוויון החברתי כלכלי בבתי ספר עליו לערוך הבחנה ברורה בין בתי ספר ציבוריים ופרטיים.הקריטריונים המבחינים צריכים להיות ברורים, פשוטי וחפים מהטיה חברתית כלכלית או פוליטית. הם צריכים להתעלות על ההגדרות המשפטיות הקיימות של "רשמי" ו"מוכר שאינו רשמי", המאפשרות עמימות וטשטוש התחומים, וצריכים לשאת משמעות כלכלית ברורה ואחידה כלפי אלו המבקשים לחנך את ילדיהם בבתי ספר המבצעים בין הנרשמים מיון כלכלי (או כל מיון אחר).
חשוב אף לציין כי הטיעון התומך במתן האפשרות לגביית תשלומי הורים גבוהים בבתי ספר ייחודיים ומוכרים, הממומנים על ידי המדינה, נעוץ בזכותם של הורים לבחור את חינוך ילדיהם. אלא שהגנה על זכות הבחירה בחינוך אינה מחזיקה מים, כאשר היא נשענת על מימון ציבורי נרחב וסמוי מן העין, המגבה את החופש הכלכלי של ההורים לשלם עבור בחירתם. רצון הורים לבחור ולהשפיע על חינוך ילדיהם נוגע לכלל הורי ישראל, אך אינו יכול להיות ממומש אצל רבים בשל החסמים הכלכליים, בעיקר בעיתות שפל כלכלי זה שאנו עדים לו ושחיקתו המתמדת של מעמד הביניים. אפשרות בחירה בחינוך אסור שתהיה אפשרות להדרה באמצעות מימון ציבורי.
עמדה זו אינה קוראת לשלול את זכותם של הורים לבחור בחינוך, ואינה מציעה לאסור על קיומם של בתי ספר פרטים במימון עצמי מלא. סוגיה זו של חינוך "פרטי אמיתי", ללא מימון ציבורי, הנה מורכבת, שנויה במחלוקת ואינה הנושא העומד כאן על הפרק. עמדתנו היא, שבתנאים בהם פועלת מערכת החינוך הישראלית, המאפשרים גביית תשלומי הורים גבוהים ביותר בבתי ספר ממלכתיים "ציבוריים" כמו גם בבתי ספר מוכרים-שאינם-רשמיים "פרטיים", כאשר בכל בתי הספר הללו מממן הציבור את עלויות החינוך ברובן או בכולן –מתקבלת סגרגציה פסולה, הדרה חברתית ואפליה כלכלית שחוקיותה מוטלת בספק גדול.
מדהים לחשוב כי המדינה, בסיוע בתי המשפט, אכפה לאורך השונים איסור סגרגציה בכניסה למקומות בילוי כגון מועדונים פרטיים, אך מאפשרת הפלייה מובנית בכניסה לבתי ספר הזוכים למימון ציבורי נרחב.
כל עוד משרד החינוך ימשיך במדיניות בה הוא אינו מתמודד באופן אמיתי עם תופעת בתי הספר הסגרגטיביים במטרה להנגיש את החינוך לכל, אזי כל מאמציו ישמשו את אותם תלמידים להורים בעלי ממון לחסכון מסוים. בכך מתפקד משרד החינוך כארגון שמטרתו להפחית עלות "מוצרי יוקרה" ולא כגוף אשר תפקידו להבטיח חינוך ציבורי שוויוני לכל.
[1]עו"ד הרן רייכמן הינו המנהל המקצועי של הקליניקות לשינוי חברתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ומנחה הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
עו"ד יעל כפרי היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים ומורה בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב ומומחית בתחום משפט החינוך.
[2]האגודה לזכויות האזרח, עמותת "ידיד", הלה למען החינוך, האגודה למען יוצאי אתיופיה

טכנולוגיית הקפאת ביציות ושימוש בה במקומות עבודה של נשים/ לימור מלול

הגיל הממוצע של יולדת ילד ראשון במדינות המפותחות עולה בהתמדה, מגמה זו גורמת לעיתים לנשים להרות בגילאים מתקדמים. בד בבד עם מגמה זו עולה וגובר הצורך לשמר את פוריות האישה לזמן שבו תבקש לממש אימהות (פוריות האישה יורדת עם השנים- הן מבחינת כמות הביציות והן מבחינת איכותן). הטכנולוגיה הרפואית שנועדה בעבר לשמר את פוריות האישה היתה הקפאת עוברים. הקפאת עוברים נעשתה על ידי הפריית הביצית שנשאבה משחלותיה של האישה באמצעות זרע והקפאת העובר עד לשלב שבו תהיה האישה מעוניינת להרות. כיום, עם התמורות שחלו בטכנולוגיות הרפואיות בכלל ובתחום הפריון בפרט, ניתן להקפיא את ביציות האישה כדי שיופרו כאשר תבקש האישה להרות. כך תוכל אז לבחור את אבי ילדהּ ומגבלת הגיל לא תהווה גורם המסכל את רצונה להרות.
לאחרונה נתקלתי בכתבה מקוממת במיוחד בהקשר זה. הכתבה פורסמה בכלכליסט, תחת הכותרת: אפל ופייסבוק מחזרות אחר העובדות: יממנו הקפאת ביציות. בכתבה מודגשת נכונותן הרבה של ענקיות הטכנולוגיה "לסייע" לנשים להתרכז בעבודתן על ידי דחיית מועד הבאת ילדים לשלב מאוחר יותר בחייהן ובכך לסייע בקידומן המקצועי. החברות המצליחות יממנו, לפי הנכתב בכתבה, עד 20 אלף דולר לכל עובדת שתבקש להקפיא ביציות. בריג'יט אדאמס, הפעילה למען הקפאת ביציות בארה"ב ציינה בכתבה כי "כיום, קשה מאוד לנהל קריירה תובענית ולגדל ילדים בו-זמנית. במימון הקפאת הביציות יש כדי לאפשר לנשים לעצב את חייהן כפי שהיו רוצות". האמנם? כתבה זו והצהרות 'ענקיות הטכנולוגיה' אינן מאזכרות ולו ברמיזה את ההשלכות שעלולות לצמוח משימוש בטכנולוגיה רפואית, ולא ההשפעה שעשויה לנבוע משימוש זה על ההסדרים החברתיים והמשפחתיים.
ההסדר החוקי בארץ מאפשר שימור פוריות לילדות, לנערות ולנשים מסיבות רפואיות, כגון: טיפולים כימותרפיים או הקרנות, אשר ייעשה על-ידי קופות החולים במסגרת הסל הבסיסי של שרותי הבריאות, וזאת לצורך הולדת ילד ראשון ושני לבני זוג שאין להם ילדים מהנישואים הנוכחיים; וכן לאישה, לנערה או לילדה בלא ילדים למטרת שימור הפוריות (חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1994, ס"ח 1469 . בסעיף 7(א) והתוספת השניה לחוק). שימור הביציות שלא מסיבה רפואית, אינו נכלל בסל שירותי הבריאות וימומן באופן עצמאי על-ידי האישה. שימור הביציות יתאפשר במקרה זה עבור נשים בגילאי 30-41 , במקרה זה יבוצעו ארבע שאיבות או יושגו עשרים ביציות, לפי המוקדם (חוזר מנהל הרפואה "הקפאת ביציות למטרת שמירת הפוריות של האישה", חוזר מס' 1/2011, מיום ה- 9.01.2011).
לטכנולוגיה הרפואית של שימור ביציות השלכות חברתיות מרחיקות לכת והיבטים משפטיים ורפואיים ייחודיים. הטכנולוגיה של שימור ביציות מתיימרת להסיר את המגבלות הביולוגיות הכרוכות בגיל הכרונולוגי, ולהעניק לאישה את האפשרות לבחור את מועד הלידה. בכך, מוּסרים כבלי הזמן המאיימים על האישה מלממש את עצמה כאם. כך מתחזקות זכות הבחירה של האישה, האוטונומיה שלה, השליטה שלה בחייה ויכולתה לעצב את חייה בהתאם לאישיותה ומאווייה.
מצד שני, יש לטכנולוגיה רפואית זו השפעה על התא המשפחתי ועל עיצוב פני החברה. טכנולוגיה זו מקדמת ילודה על ידי הורים בגילאים מתקדמים, כך שפער הגילאים בינם לבין ילדיהם גדֵל. לא ברור עד כמה פער זה רלוונטי לעניין יתמוּת בגילאים צעירים יחסית, שכן תוחלת החיים בעולם המערבי עולה אף היא בהתמדה, אך פער זה הינו רלוונטי באשר למהות הקשר שבין ההורה לילד. טכנולוגיית שימור הביציות עשוייה לשמש נשים רווקות שתבקשנה להפרות את ביציותיהן מתרומת זרע ולעודד משפחות חד הוריות ואף חד מיניות (של נשים). על פניו נראה כי טכנולוגיה זו עשויה להגדיל את שיעור הילודה, אך סביר יותר כי נשים רבות יסמכו על חלופה זו ויבחרו ללדת בגיל מאוחר. חלופה זו שפעמים רבות אינה מתממשת בפועל עלולה לצמצם את שיעור הילודה (ראו להלן).
חשוב לזכור, כי הספרות הרפואית המקצועית מצביעה על נתונים לא מעודדים, לפיהם, רק שתי ביציות מתוך מאה שנשמרו ישקללו בסופו של דבר לכדי תינוק בריא. בנוסף, לא ברור מהן ההשפעות ארוכות הטווח על התינוק שייוולד כתוצאה משימוש בטכנולוגיה זו. חשוב להעמיד בפני האישה את הנתונים הידועים כיום בספרות המחקרית כדי למנוע ממנה לפתח ציפיות לא ריאליות וכדי שתוכל לגבש הסכמה מדעת. הטכנולוגיות הרפואיות המתקדמות נתפסות לא פעם כמבטיחות, ואנו מבקשים להאמין כי טכנולוגיות אלה יפתרו עבורנו כל בעיה ויסירו כל מכשול מדרכנו. חשוב מאוד לבחון את מגבלותיה של כל טכנולוגיה ולהבין שלרוב הפתרון הטבעי הוא הרצוי. לרוב עדיף ליישמו לפני פניה לכל חלופה טכנולוגית המבקשת לעקוף אותו.
שימוש בטכנולוגיית הקפאת ביציות ושימוש בה במקומות עבודה של נשים מעורר קושי, במיוחד כשהמעסיק מעודד שימוש בטכנולוגיה זו על ידי עובדות הנתונות למרותו. לצורך יצירת שוויון מהותי בין נשים לגברים בשוק העבודה יש לקבל את השונות הביולוגית המובנית (האינהרנטית) ולהתאים את שוק העבודה לצרכים הייחודיים של כל אחד מהמינים. שוויון מגדרי בשוק העבודה צריך לבוא לידי ביטוי בתוצאות, דהיינו: בממוצע שווה של שכר העבודה חודשי או במספר זהה של בעלי תפקידים בכירים. ניסיון לקדם שוויון בין נשים לגברים בשוק העבודה על ידי התערבות מכוּונת לשינוי התהליכים הביולוגיים הטבעיים, המהווים חלק מזהותה של האישה מהווה פגיעה בכבודה של האישה, ולכן משריש ואף מעצים את הפער בין המינים ואת האפליה המגדרית. מעבר לכך, איני מוצאת כל הצדקה למתן לגיטימציה למגזר התעסוקתי, ואף לחברות ענק כמו אפל או פייסבוק, להתערב בתכנון התא המשפחתי או להוביל שינוי בהסדרים חברתיים ומשפחתיים.

• הרשימה מבוססת על דברים שנכתבו על ידי הכותבת ב: עלון הביו-אתיקה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 54 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: