כשל ההוכחה ואשליית החיסכון של עסקאות הטיעון / יוסף זהר

כשל ההוכחה ואשליית החיסכון של עסקאות הטיעון
לא בִּכְדִי עסקת הטיעון שהתגבשה עם הרב פינטו זכתה בחודשים האחרונים לביקורת קשה בקרב גורמים בפרקליטות ומחוצה לה. בשנת 1972, בפסק הדין (ע"פ 532/71 – אליהו בחמוצקי נגד מדינת ישראל), אשר אישר לראשונה את קיומן של עסקאות הטיעון, ביטא השופט (כתוארו אז) לנדוי את הסתייגותו מהן:
"עסקה הנעשית עם עבריין בחדרי חדרים והמסתיימת בהטלת עונש קל יותר ממה שראוי היה להטיל עליו, יש בה טעם לפגם והיא עלולה לעורר בציבור רושם של איפה ואיפה בעשיית דין בפושעים, ושל משיכת חוטים מאחורי הקלעים על-ידי בעלי השפעה."
עד לפסק דין בחמוצקי היו בתי המשפט הגורם המרכזי בבחינת הראיות ובקביעת תוצאות ההליך. כ-30% מהנאשמים זוכו מכל סעיפי כתב האישום, ורק כ-70% הורשעו הרשעה חלקית או מלאה. בהנחה ששיעור המורשעים במשפטים שהתנהלו באותה העת עמד על כ-60%, ניתן להעריך שכ-75% מהכרעות הדין התקבלו לאחר דיוני הוכחות.
פסק הדין איפשר, חרף הסתייגותו של לנדוי, את העברת תפקיד בתי המשפט בבחינת הראיות לידי הפרקליטות והתביעה המשטרתית. כתוצאה מכך כיום רק כ-7% מהכרעות הדין בפלילים מתקבלות לאחר דיוני הוכחות (אורן גזל-אייל, ענבל גלון וקרן וינשל מרגל, שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים, אוניברסיטת חיפה ומחלקת המידע והמחקר של בית המשפט העליון, מאי 2012).
כידוע, הודאה באשמה בבית המשפט מסיימת את הליך הוכחת האשמה בפלילים בשיטת המשפט המקובל. מכאן מקור מעמדה המשפטי, התמריצים לעריכת עסקאות טיעון ואשליית החיסכון של מתכונת זו המטעה להאמין ש"אין חולק כי הסדרי הטיעון מביאים לחסכון במשאבי החקירה, התביעה ובתי המשפט" וכי "נוכח היתרונות הטמונים בהסדרי הטיעון ניתן לראות בהם הכרח בל יגונה" (ציטוטים מנוסח הצעת חוק (תיקון מס 65) הסדרי טיעון, התש"ע 2010).
האשליה שאם עסקת טיעון מסיימת את המשפט וחוסכת את המשך ההידיינות, היא בהכרח מקצרת את אורך המשפטים וחוסכת במשאבים, גורמת להתעלמות מהתמריצים שיוצרות עסקאות הטיעון לצדדים להתיש זה את זה לצורך שיפור עמדתם במו"מ, במקום להתמקד בבירור האמת. להבנתי, "יותר מאשר עסקת הטיעון נערכת בצל תוצאת המשפט הצפויה, המשפט הוא שנערך בצל ה(צורך ב)מיקוח על עסקאות הטיעון." (משפט בצל המיקוח: אפקט מחזור-המשוב של עסקאות הטיעון, עלי משפט כרך יא' פברואר 2014).
כתוצאה מכך ומגורמים נוספים, בעוד העומס הפלילי על מערכת המשפט קרוב כיום לשיעורו בשנות השבעים, חרף העלייה הדרמטית בשיעור עסקאות הטיעון בתקופה זו, תפוקת בתי המשפט ירדה בכמחצית או יותר על מספר מדדים כגון: שיעור הכרעות הדין מסך התיקים הפליליים, שיעור הכרעות הדין מסך התיקים הגלויים (שיש בהם חשודים) ומספר הכרעות הדין ביחס לגודל האוכלוסייה.
הנה כי כן, האפשרות להרשיע על סמך הודאה בלבד, בחקירה או בעסקת טיעון, מייצרת תהליך שבו המערכת נוטה יותר ויותר להסתמך על הודאה במקום על חקירה מקצועית, איסוף ראיות והוכחת האשמה בבית המשפט. הסתמכות שכזו חוטאת לחקר האמת, והתוצאה הינה שהאפשרות להרשיע כך, לא רק שפוגעת ביותר חפים אלא בסופו של דבר גורמת להתחמקותם של יותר אשמים מדין!
בחוק סדר הדין הפלילי בישראל האפשרות לסיים את המשפט בהודאה מנוסחת בסעיף 154 הקובע כי "עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו". בניסוח הסעיף, כך נראה, התעלם המחוקק מפירושה המילוני/התקני של המילה "עובדה" ובחר לתת לה פירוש מרחיב. פירוש זה הופך לכאורה את הטענות הנטענות בכתב האישום ל"עובדות", דהיינו ל"אירוע שידוע כי קרה". השימוש במינוח "עובדה" מטעה, שכן טרם הוכחה אין זו עובדה משפטית, אלא רק טענה או אישום. זו מעין פליטת קולמוס פרוידיאנית, הקובעת שהאישום הוא עובדה משפטית עוד טרם הודה בה הנאשם. ובכלל, האם ניתן לראות בעובדה משפטית שנולדה כתוצאה בלבדית של הודאת נאשם באישום, אמת עובדתית?!
יצוין כי הז'רגון המשפטי הלך בעניין זה בעקבות המחוקק; ואכן, המינוח המקובל בז'רגון המשפטי הוא "עובדות כתב האישום", בעוד "עובדות" אלה למעשה אינן אלא טענות הדורשות הוכחה.
אלא שבית המשפט העליון הלך צעד נוסף והכיר בלגיטימיות של חולשת הראיות של התביעה כשיקול לקבלתה של הודאה בעסקת טיעון: "… שיקול רלוואנטי הוא לתביעה, ביודעה (או בהעריכה) את חוסר סיכוייה להוכיח את האשמה שהיא מייחסת לנאשם, להעדיף הסדר טיעון עמו ולפיו יודה בעובדות שבכתב האישום, על פני זיכויו." (בע"פ 6675/95 שילוח נ' מדינת ישראל ופסקי דין אחרים).
העליון הסמיך למעשה את התביעה להביא להרשעה גם כשהקשיים הראייתיים מלמדים על קיומו של ספק סביר באחריות הנאשם, וכיום כבר יותר מ-93% מהכרעות הדין מבוססות על הודאה שנמסרה בבית משפט. בעוד שיש חולק (לפחות אחד, עבדכם) על הצידוק הכלכלי לעסקאות הטיעון, דומני שאין חולק שהן מורידות את רף ההוכחה בפלילים ופוגעות בחזקת החפות, מעניקות שיקול דעת עצום לתובעים, כמעט ללא פיקוח, ועלולות לנתק את הזיקה בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית.
תגובת משרד המשפטים על ביקורתם של נפגעי עבירה ממחישה את השפעת עסקאות הטיעון על רף ההוכחה בפלילים: "… כשהמדינה מעריכה, שלא תוכל להביא להרשעת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, זכותה ואף חובתה להגיע להסדר טיעון שמשקף את האינטרס הציבורי שבא על סיפוקו אף בהרשעת הנאשם בעבירה פחות חמורה" (ערוץ 10, מגזין "שישי" 16.05.14).
מנסחי הצעת חוק עסקאות הטיעון ערים לכך שכאשר אין ראיות מספיקות להרשעה מעבר לספק סביר ומציעים לנאשם עסקת טיעון מקלה, גובר ה"חשש מפני הרשעת חפים מפשע, העלולים להודות בעבירה שלא ביצעו בשל חששם מהרשעה בהליך מלא, ממשך הזמן של ההליך ומההוצאות או מתוצאות הלוואי שעלולות לנבוע מעצם קיום ההליכים".
חיזוק לטענה אפשר למצוא בבחינת הנתונים שעלו במחקרו של עמי קובו מ-2008 ("נאשמים בלתי עקביים בבית–המשפט": מודים באשמה וטוענים לחפותם, הוצאת נבו, 2009). מתוך כ-400 נאשמים אשר רואיינו בבתי משפט השלום בישראל, עם צאתם מאולם הדיונים, כ-75% הודו באשמתם (שיעור ההודאות הסופי במדגם זה גדול יותר, שכן יתכן שחלק מהכופרים הודו בשלבים מאוחרים יותר). כרבע מתוך המודים באשמתם עשו זאת ללא עסקת טיעון פורמלית. מתוך אלו אשר הודו במסגרת עסקת טיעון, כ-30% טענו בריאיון לחפותם. אף לא אחד מהנאשמים אשר הודו שלא במסגרת עסקת טיעון פורמלית טען בריאיון לחפותו!
מאידך, התוצאה מאפשרת את התרקמותן של עסקאות הטיעון המטילות "עונש קל יותר ממה שראוי היה להטיל", ככל הנראה כמו זו שהתגבשה עם הרב פינטו וכגון זו שאישרה קנס 1,000 ₪ ומאסר על תנאי לנהג שדרס נערה בהיותו בגילופין: "אין מי שיחלוק על כך שנסיבות המקרה שלפנינו מצערות ביותר. פרקליטות המדינה מודה שהטיפול בעניין היה שגוי ומוטעה. נראה שכולם מסכימים שהעונש שנגזר על הנהג בעקבות הסדר הטיעון היה עונש קל, שאינו הולם את חומרת המעשה ואת התוצאה הקשה שנגרמה לשחר" (הנשיא א' גרוניס בבג"ץ 681/12 שחר מרים גרינשפן נ. היועץ המשפטי לממשלה).
ניסיון להחזיר את הגלגל אחורה ניתן למצוא בפסק דין בע"פ 5699/07, בו נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש והשופט אדמונד לוי סברו בדעת מיעוט כי יש ליתן צו מוחלט לפיו תתבטל עסקת הטיעון שנערכה עם נשיא המדינה לשעבר, מר משה קצב. כך תיארה ביניש את העסקה ועמדתה כלפיה: "גיבוש כתב אישום במסגרת הסדר טיעון שאינו משקף כראוי את ליבת המעשים העברייניים כעולה מחומר הראיות לכאורה שבידי התביעה, אינו נותן משקל הולם לאינטרס הציבורי באכיפת החוק, ועלול לכרסם בחובת הנאמנות כלפי הציבור… [יש להבטיח כי] הנאשם יורשע לפי מעשיו ולא לפי מסכת עובדתית מלאכותית ופיקטיבית שאינה משקפת באופן הולם ומידתי את המציאות בהתאם לראיות הלכאוריות שבידי התביעה". אלא שההלכה לא להתערב בשיקולי התביעה הכללית, גברה ועסקת הטיעון אושרה.
בין הצידוקים לדרישה שעל בית המשפט לבקר את עסקת הטיעון מצד האמת שבה, התובנה כי "הרשעה על סמך הודאת שווא הינה חמורה לא רק לאור העוול שנעשה לאותם חפים מפשע אלא גם משום שהיא טומנת בחובה נזק לחברה כולה בעצם הזיכוי העקיף של האשמים האמיתיים" (הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (דרישת הסיוע להרשעה על פי הודאה), התשס"ז-2007). אל לנו להניח כי "אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה" (השופט מ. חשין בדנ"פ 4530 ,4342/97 – אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל). הודאת אמת, חזקה עליה שתהיה מלווה בראיות ממשיות.
בנוסף, אל לנו לשכוח כי פגיעה בחירות, כמו בשאר זכויות היסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מותרת רק ״בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסכמה מפורשת בו״ (סעיף 8 לחוק היסוד). "ראש וראשון לתנאים אלו הוא הוכחת קיומן של ראיות לכאורה שהן הבסיס להצדקת שלילת החירות" (שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, השפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על דיני המעצרים, הרצאה שנישאה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה ב-2 במרס 1995), ועל אלו עסקאות הטיעון מאפשרות לפסוח.
לדרישה לאמת את ההודאה בפלילים בראיות, מעבר להיותה נאמנה לערכים שביסוד שיטת המשפט, יש אם כן תוצאות חיוביות רבות; שמירה על רף הוכחה מעל לספק סביר, ומגלישה למערכת משפט מבוססת הודאות, נתינת משקל הולם לאינטרס הציבורי באכיפת החוק, לחיזוק חובת הנאמנות כלפי הציבור ול"יצירת תריס כנגד עינויי אדם כאמצעי שיפוטי להוציא את ה'אמת' מפיו; יש בתריס זה כדי לשמור על כבוד האדם שנברא בצלם" (אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי: ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית, הוצאת מאגנס, תשס"ה).
יוסף זהר
תלמיד לתואר שלישי במסלול הבינתחומי של רשות המחקר באוניברסיטת חיפה
חבר התנועה להפחתת מעמד ההודאה