דיןָmeet

ראשי » אקדמיה

Category Archives: אקדמיה

ההשערה שנזנחה- שקר בתלונה לגילוי עריות על בסיס זיכרון מודחק / דורון מנשה* ולירן אוחיון**

בבסיס רשימתו מאירת העיניים של פרופ' אורן גזל , המתייחסת לפסק הדין שהרשיע לאחרונה אדם באונס בתו (ע"פ 3958/08 פלוני ) עומדת הנחה, אותה הוא מייבא מקביעות בית המשפט, ללא ביקורת. ההנחה נוסחה במפורש על ידי השופטת ארבל:
"אם ככלל בתיקי עבירות מין במשפחה, כאשר לקורבן העבירה זיכרון רציף ונגיש למעשים שבוצעו בו ועליהם הוא מעיד, ניתן משקל רב למהימנות גרסת קרבן העבירה ולמצבו הנפשי בסמוך לאחר ביצוע העבירה או לאחר חשיפתה, הרי שבתיקים שעניינם בזיכרונות מודחקים פני הדברים הם שונים. הנחת המוצא בתיקים אלה הינה כי קורבן העבירה מאמין באמונה שלמה כי המעשים בוצעו בו, וכך הוא חווה את הדברים."

גזל שמאמץ הנחה זו קובע ללא היסוס:
"שתי גרסאות אפשריות נבחנו בבית המשפט. האחת, שדורון הדחיקה במשך שנים את הזיכרון הטראומטי ועם הזמן הוא עלה וצף, מדויק ומהימן. השנייה שהזיכרונות, למרות מוחשיותם, אינם מהימנים אלא הם נבנו במוחה עקב נסיבות חייה עד כי הם נראים בעיניה כזיכרונות אמיתיים".
שתי הגרסאות או ההשערות הללו מניחות שלבת, המתלוננת, תחושת זיכרון אותנטית ,מוחשית וכואבת. אכן, עבור פרופ' גזל נראה כי השערת החפות מסתכמת במקרה זה באפשרות שזיכרונה של המתלוננת הוא " כן אך כוזב". לאורך כל הרשימה הוא נמנע מלהתייחס לאפשרות שהמתלוננת מוסרת תלונת שווא, ומביימת את כל העניין.
אך לא רק גזל מחרה מחזיק אחר בית המשפט בעניין זה. לאחרונה התפרסם גילוי דעת של 47 חוקרים ישראלים בכירים בתחום הפסיכולוגיה, חקר המוח והזיכרון. החוקרים יצאו חוצץ נגד פסק הדין כשתיארו את ממצאי בית המשפט באשר לזיכרון המודחק כבלתי נתמכות בידע המדעי העדכני . במונחים משפטיים גילוי הדעת ניסה בעיקר להביא תימוכין מדעיים לקושי בביסוס השערת האשם, ובאפשרות לבסס את השערת החפות של זיכרון כן אך כוזב של המתלוננת. אך גם גילוי הדעת נראה כשולל את השערת החפות של תלונת שקר ביודעין מצד המתלוננת.

האומנם זה כך? מדוע מוטל מעין טאבּו מוחלט על השערת החפות הנוספת – של בדיה מכוונת על ידי המתלונן/המתלוננת? עשויים להיות לכך כמה נימוקים, חלקם צוינו על ידי בית המשפט בעניין וחלקם ייתכן שעמדו ברקע ההחלטה. כל הנימוקים שגויים.

נימוק ראשון – נימוק שבמדיניות-מתן תמריץ לנשים החוות התעללות מינית נוראה מעין זו להגיש תלונותיהן ללא חשש שיוקעו כשקרניות.
נימוק זה פגום נורמטיבית ורעיונית. נורמטיבית- האם כדי להתגבר על הטענות לבדיה מותר מוסרית ומשפטית (המשפט דורש הרשעה אך שיוסרו כל הספקות הסבירים) להעמיד חף מפשע בסיכון הרשעה מוחשי? יש לזכור שככל שהעבירה חמורה יותר אף הרשעת חף בה הופכת לכאורה לעוול חמור יותר. רעיונית- ככל שמוקם תמריץ זה ,הוא מדרבן לא רק הגשת תלונות אמת אלא אף הגשת תלונות שקר. בהחלט יתכן שכתוצאה מכך כלל התמריץ הופך את תלונת ועדות הקרבן לחסרת כוח מפליל כלל הווה אומר ההסתברות לקבלת תלונה כזו עשויה להיות פחות או יותר שווה בין אם מניחים שהאירוע אירע ובין אם מניחים להיפך.

נימוק שני – קיימת הנחה כי נשים לא תשקרנה כנגד אביהם בעניינים כגון דא. נימוק זה שגוי. נכון שההסתברות האפריורית לשקר כזו היא נמוכה אך זו לא ההסתברות שיש לבחון. עלינו לבחון את ההסתברות לשקר כזה בהינתן קיום תלונה כזו. יש לשים לב שגם לשתי האפשרויות האחרות הנגזרות מקיום תלונה כזו שנמנו לעיל יש הסתברות אפריורית נמוכה ביותר.
אכן כשבודקים את ההסתברויות המותנות (בהינתן הטענה למעשים החמורים) שעל הפרק באורח השוואתי ,אין זה ברור שהשערת התלונה הכוזבת היא בעלת הסתברות זניחה כל עיקר.
במילים אחרות, מעט שבמעט שבשקרניות, החפצות אולי בהסתופפות תחת טענת זיכרון מודחק תחת מלעורר תמיהות אודות עדות שנכבשה שנים כה רבות, עלולות כמותית באוכלוסיה כה גדולה לעלות על כלל מקרי גילויי עריות המולידים זיכרון מודחק כן ואמיתי ושהגיעו לבירור משפטי ( וראה גם הדיון בנימוק הראשון).

נימוק שלישי – אותנטיות ניכרת, כאב ניכר, טראומה קל לזהות וכיו"ב. האומנם? ייתכן שבהינתן כאב אמיתי ניכרת האותנטיות אך האם בהינתן מה שנראה כביטוי אותנטי של כאב ניתן להניח כאב אמיתי? איננו בטוחים שאפשר להתעלם מכך. האם קיים מחקר המצביע על יכולת הזיהוי האנושית-אינטואיטיבית לאותנטיות של כאב? האם ההליך השיפוטי מסוגל לזהות ברמת ביטחון גבוהה בדיות אפשריות מעין אלו?.
לא למיותר לציין בהקשר זה כי הכוהן הגדול של קריאת אמת ושקר במחוות התנהגותיות ובהבעות פנים פול אקמן קובע על סמך מחקריו האמפיריים המקיפים שיכולת זאת קיימת באורח מולד אצל אחוז מבוטל של אנשים ואין ראיה כי היא משתבחת כתוצאה מעיסוק אינטנסיבי כמו זה השיפוטי. אין מתאם חיובי איפוא ולו חלקי בין הביטחון בזיהוי שקרנים לכושר הזיהוי שלהם בפועל.

נימוק רביעי – בית המשפט יפעיל שכל ישר ושיקולי הגיון ממילא (להבדיל מהסתמכות על מחוות התנהגותיות והבעות פנים) ויוכל לשלול את מקרי השקר המעטים מתוך התנהגותו בעדות של המתלונן הרי בזאת מומחיותו.
אכן, באותה פרשה כותבת השופטת ארבל:
"בית המשפט התרשם כי תיאורה של המתלוננת את המעשים הוא תיאור חווייתי אותנטי שאינו מכוון מטרה, ודחה את הטענה כי המתלוננת בדתה את המעשים. חיזוק להתרשמות זו נמצא בכך שלכל אורך הדרך נמנעה המתלוננת מלהשחיר את פניו של המערער היכן שלא הייתה בטוחה בפרטים, גם אם הם מפלילים, ומנגד לא נמנעה מלציין פרטים שיש בהם כדי להאירה באור שלילי או לפגוע באמינותה".
גם נימוק זה הנו בעייתי ביותר, שכן ככל שנימוקים אלה נעוצים בשכל הישר ככאלו המתקשרים לאמינות העדות , הרי הם ידועים גם למתלוננת השקר. בהינתן העובדה שהיא יכולה להכין עצמה לעדות אין סיבה שלא תביים את אותם סימני אמת, לפחות עד לרמה שבה יכולת הזיהוי האנושית-אינטואיטיבית להבחין בין סימנים אותנטיים לסימנים מפוברקים כאלו כבר לא קיימת.
חשוב להדגיש: בתי משפט אמנם עוסקים בזיהוי שקרנים מידי יום ביומו, דבר שאפשר שמגביר את תחושת ביטחונם ביכולתם לעשות כן (מאלפת בהקשר זה עבודת דוקטורט של מרדכי בן ארי 119 (דצמבר 2008) ) אך אין להסיק מכך שהם אכן מתמקצעים משמעותית בעניין זה. יש לזכור כי שופטים מוגבלים מאוד ביכולת אישוש מסקנותיהם והשערותיהם. הם מוגבלים מטעמים הקשורים לאופי ההליך, המקשה על העמדת השערותיהם במבחן אישוש בלתי תלוי. במילים אחרות, לפחות ברמת שופטים בודדים אין שום ערובה שהידע שנצבר אצלם הוא תוצר מהימן של ניסוי וטעייה או משהו מעין זה.

נימוק חמישי – במקרים רבים – כמו המקרה שלפנינו – עלולה להתקיים הנחה שיפוטית או אף ממצא שיפוטי המוכח בראיות שאירעו מעשים אלימים או מכל מקום בלתי מוסריים מצידו של הנאשם.
אפס , גם זה נימוק שגוי לשלילת השערת בדיית המתלונן, שכן מעשים כאלו אם אירעו – אינם מעלים בהכרח את ההסתברות למעשה אונס, כי הם עשויים באותה מידה להתיישב גם עם השערת השקר של המתלוננת/המתלונן (ההסתברות לשקר גוברת ככל שנוהגים בה/בו באופן לא הוגן ולא מוסרי).

לפני סיום, חלק מכם יכול לסבור שפרופ' גזל כמו החוקרים והמדענים הבכירים שניסחו את חוות הדעת לא הציבו את השערת שקר המתלוננת, לא משום שחשבו שאין לה ערך הסתברותי אלא משום שהיא לא נחוצה בכדי לבקר את פסק הדין. ייתכן שזו הייתה אכן המוטיבציה של אותם חוקרים אבל אין בכך בכדי לרפא את הבעייתיות שבבחירה בהתעלמות מהשערת חפות זו. לבעייתיות זאת כמה ראשים:
ראשית התעלמות כזאת יוצרת תמריצים התנהגותיים בעייתיים כפי שהוסבר לעיל .
שנית היא מציגה לא נכון את רמת הסתברות החפות של הנאשם. הסתברות החפות שלו היא כעת איחוד של שני מאורעות זרים המבססים השערת חפות –השערת הזיכרון ה"כן אך הכוזב" והשערת בידוי התלונה. להצגה זו להבדיל מזו של גזל והחוקרים הנוספים השלכה מעשית . כך בהחלט ייתכן ששופטים, הפועלים על פי מאזן חרטות מסוים (לאו דווקא כזה הנגזר ממידת ההוכחה הפורמאלית) יהיו נכונים, גם לאחר שהתוודעו והפנימו לחלוטין את הממצאים המדעים הנוגעים בקושי לבסס השערה של "כוזב אך כן", להרשיע כאשר מולה עומדת אך ההשערה של "כן,אמיתי ומהימן". אותם שופטים על סמך אותו מאזן חרטות עשויים באורח עקבי לחלוטין להעדפותיהם, לבחור לזכות את הנאשם כאשר ברקע עומדת גם האפשרות של בידוי תלונה אודות זיכרון מודחק.
שלישית הצבתה של השערת החפות עשויה להשליך על משקלן של ראיות בתיק. אשר כך, בין היתר, ניתן יהיה להרחיב את הביקורת כנגד כוחה של העדות הקלינית. תמצית הביקורת כנגד עדות זו בהנחת כנות המתלוננת היא כי ניסיונם של קלינאים בתחום זה אינו מאפשר להם בדרך כלל בסיס נתונים המתייחס לשאלה האם הזיכרון הכן בו מדובר הוא אותנטי או כוזב, שכן הם מניחים מראש את קיומו כעובדה סובייקטיבית החשובה לצורכי הטיפול וסיכויי הצלחתו, ומכל מקום הם חיים מפי המטופל ואינם עסוקים בהשגת ראיות חיצוניות למטופל לשם אימות דבריו או הפרכתם. כאשר אנו שוקלים אף את האפשרות של שקר בעדות המתלונן ביקורת זו מקבלת משנה תוקף. הרי יש להניח כי הפונים לקבלת טיפול אינם משקרים ביודעין. לכן גם אם נניח כי בכל זאת ניסיונם המקצועי הוא כלי ניבוי פוסטדיקטיבי מסוים לאבחנה בין מקרה של "זיכרון כן אך כוזב" למקרה של "זיכרון כן ואמיתי" (שכן הם טיפלו במקרים כאלו וכאלו), הרי אין ניסיון מקצועי זה יכול להיטען כמכשיר לאישוש או הפרכת טענה של שקר בדברי המתלונן. הואיל ואין למומחים הקליניים ניסיון עם שקרנים אין הם יכולים לטעון שהתמקצעתם בתחום הקנתה להם כלי לאבחן מתלונן דובר שקר ממתלונן שדבריו כנים בהקשר זה.

כל זה מעלה את הצורך שבית המשפט יתור אחרי ראיה של ממש-יפסיק את ההישענות על העדות הקלינית (אם בכלל ראוי שתהא קבילה), וימעט את ההסתמכות על המתלונן/נת, מחוות ההתנהגות שלו והניתוח האינטואיטיבי של דבריו ומהלכיו הדיוניים. חלף זאת, על בית המשפט לתור אחר עדות חיצונית או ראיה אחרת הקושרת בבירור את הנאשם למעשי העבירה, והשוללת את השערת השקר (וכן את השערת הזיכרון הכן אך הכוזב). בהעדר ראיה כזו מוטב לזכות, ולהותיר עניין כאוב זה לדיני שמיים.

דורון תמונה רשמית לבלוגלירן תמונה רשמית לבלוג
_______________________________________________________________________________
*מרצה בכיר בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
**עורך דין פלילי, בעל משרד עורכי דין, ומאסטר במשפטים-אוניברסיטת חיפה. לתגובות: liran@liranlaw.com; http://www.liranlaw.com

על פרשת ניסים*, על דיני מיסים ועל מה שביניהם / עו"ד טל כהנא

רקע עניינים
חברת בז"ן הוקמה כחברה ממשלתית. במסגרת תהליך הפרטה, החברה נמכרה לידיים פרטיות. העובדים חששו מפגיעה בזכויותיהם כתוצאה ממכירה זו, ולאחר משא ומתן סוכם כי יקבלו פיצוי כספי חד-פעמי בדרך של מענק. חלקוֹ ניתן בסכום קבוע לכל עובד ועובדת, ללא קשר לנתוני המשכורת והוותק של כל אחד ואחת, וחלקוֹ כפונקציה של המשכורת. רשות המסים ראתה בכל המענק הכנסת עבודה החייבת במס על פי שיעור המס השולי של כל עובד ועובדת. העובדים חלקו על כך והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.
בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט סוקול, קיבל את טענת העובדים וקבע כי הפיצוי שקיבלו אינו הכנסה שוטפת אלא תמורה עבור מכירת זכות החייבת במס רווח הון. בית המשפט המחוזי מצא כי העילה לתשלום המענק הייתה מימוש זכויות העובדים על פי משפט העבודה בישראל, קרי, זכותם של העובדים להתנגד לביצוע מכירת בז"ן לידיים פרטיות. זכות זו, לשיטת בית המשפט המחוזי, היא נכס כהגדרתו בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה. בהתאם, ויתור על זכות זו היא מכירה של נכס והתמורה המתקבלת היא רווח הון. רשות המסים ערערה לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחרונה ניתן פסק הדין בערעור.
בית המשפט העליון החליט פה אחד, אך לא בדֵעה אחת, לקבל את הערעור ולסווג את המענק שקיבלו עובדי בז"ן כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה. דרך הילוכם של ראש הרכב המותב כב' המשנָה לנשיא, השופטת נאור ושל כב' השופט פוגלמן הייתה שונה מזו של בית המשפט המחוזי. דרך הילוכהּ של כב' השופטת חיות הייתה כְּזו של בית המשפט המחוזי, אך התוצאה אליה הגיעה הייתה הפוכה.
ברשימה זו אציג בקצרה את הדעות השונות ואבקש להצביע על הקשיים הנובעים מהן.

הנחת מוצא לפיה כל תקבול של עובד ממעביד היא הכנסת עבודה:
כב' המשנָה לנשיא, השופטת נאור, מציעה כלל לפיו כל תשלום הניתן ממעביד לעובד במסגרת יחסי העבודה הוא הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, אלא אם נקבע אחרת בחוק. בלשונהּ, ההסדר הקבוע בסעיף 2(2) לפקודה נהנה מ"עליונות" או "עדיפות" על הסדר רווח ההון הקבוע בפרק ה' לפקודה. לשיטתה, בחינת מהות ועילת התשלום שמקבל עובד ממעביד עלולה לעורר קשיים ניכרים ולכן יש להניח מראש כי כל תשלום כאמור הוא הכנסת עבודה. הואיל ולא נקבע בחוק הסדר לגבי מענקי הפרטה, הכלל אותו מציעה כב' השופטת נאור מוביל בהכרח לתוצאה כי תקבול המענק הוא הכנסת עבודה אצל כל עובד ועובדת.
כב' השופט פוגלמן סבור אף הוא, כי יש לקבוע חזקה לפיה כל תקבול של עובד ממעביד היא הכנסת עבודה, כאשר לשיטתו זוהי הנחה הניתנת לסתירה. החריג לכלל אינו חייב להיקבע בחוק ויש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למבחני סיווג הכנסה שנקבעו בפסיקה הישראלית. במקרה של בז"ן, קובע כב' השופט פוגלמן, העובדים לא הצליחו להרים את נטל הפרכת חזקה זו ולכן יש לסווג את המענק כהכנסת עבודה.
נראה לי כי קביעת חזקה לפיה כל תקבול של עובד ממעבידו היא בהכרח ומכוח ההגדרה הכנסת עבודה, היא קביעה המעוררת קשיים בלתי מבוטלים. כך אם מדובר בחזקה הניתנת לסתירה ומִקל וחומר אם מדובר בחזקה חלוטה. לקביעה זו אין עיגון בסעיף 2(2) לפקודה. המקור הקבוע בסעיף הוא "השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו". ללמדנו, כי המקור הוא העבודה של העובד. במידה ולא מדובר בגורם ייצור ישיר של עבודה, עדיין ייחשב כהכנסה שוטפת תקבול שהוא טובת הנאה או קצובה שקיבל עובד ממעבידו בקשר עם ביצוע עבודתו. המחוקק מונה שני סוגי תקבול מסוימים אשר ייחשבו כהכנסת עבודה. מכאן, כי קביעת חזקה לפיה כל תקבול – ולא רק שני אלו המנויים בסעיף – ייחשב כהכנסת עבודה אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק. קביעה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הפקודה, ובכללה סעיף 2, בדבר תשלום מס אמת. למעשה, החזקה המוצעת על ידי כב' השופטים נאור ופוגלמן נועדה לתכלית סובייקטיבית בדבר מניעת הפחתות מס בלתי נאותות על ידי הנישומים. הן השופטת נאור והן השופט פוגלמן מציינים כי חזקה זו תסייע להימנע מהעלמות מס לא רצויות וממניפולציות של נישומים.
נראה לי, בכל הכבוד, כי קביעת חזקה הסוטה מתכלית הטלת מס אמת "בשם" תכלית אנטי-תכנונית עומדת בניגוד לעקרונות פרשנות דיני מסים בעידן החוקתי. כך למשל, חזקה זו פוגעת בעיקרון השוויון במס. נדגים: עובד במחלקת שיווק של חברת פלאפונים נדרש במסגרת עבודתו לנסוע לפגישות בכל רחבי הארץ. החברה מציעה לעובד לבחור באחת משתי אפשרויות – האחת, לנסוע לפגישות ברכבו הפרטי ולקבל החזר כספי לפי מפתח מסוים ; השנייה, לנסוע לפגישות ברכב אשר בבעלות החברה. לאחר מחשבה, מגיעים החברה והעובד למסקנה כי הפתרון המועדף על שניהם הוא הבא: החברה תמכור את רכבהּ לצד שלישי, תרכוש מהעובד את רכבו ותעמידו לשימושו. אימוץ החזקה שמציעים השופטים נאור ופוגלמן יוביל לתוצאה בלתי שוויונית: התקבול בגין מכירת המכונית של החברה לצד שלישי ייחשב רווח הון שיזכה את החברה בשיעור מס מופחת, ואילו אצל העובד התקבול בגין מכירת המכונית לחברה ייחשב הכנסת עבודה עליה יוטל מס בהתאם לשיעור המס השולי של העובד. לפי עמדתה של כב' השופטת נאור, הואיל ולא מתקיימים בין העובד והחברה יחסים אישיים, הואיל ואין חולק כי נוצרה לעובד הכנסה בגין מכירת רכבו והואיל ואין הסדר סטטוטורי מיוחד בעניין זה – סיווג התקבול של העובד הוא בהכרח הכנסת עבודה. לפי עמדתו של כב' השופט פוגלמן, אמנם סיווג זה אינו הכרחי אך על מנת לסטות ממנו על הנישום הנטל להפריך את החזקה האמורה. לא למותר לציין, כי נטל זה אינו מן הקלים.
הדוגמה הנ"ל ממחישה גם כי קביעת נקודת מוצא או הנחה אפריורית, לפיה נסיבה של קיום יחסי עובד-מעביד משליכה אוטומטית על סיווג הכנסה, היא קביעה הסוטה מעקרונות של צדק וסבירות. כדבריה של כב' שופטת בית המשפט העליון (בדימ') שטרסברג-כהן בפרשת קלס המפורסמת: "הצדק מחייב כי המס שיוטל יהיה מס אמת, כלומר מס על-פי המצב העובדתי הנכון של הנישום, ולא על סמך הנחה עובדתית מסוימת היכולה להיות נוגדת למציאות, ואף-על-פי-כן אינה ניתנת לסתירה".
הקשיים שמניתי לעיל, שעניינם סטייה מעקרונות פרשנות דיני מסים בעידן החוקתי ומעקרונות של צדק, מקבלים מִשנה-תוקף שעה שמדובר בחזקה אשר כאמור לא נקבעה על ידי המחוקק.
פיצוי על נזק הנוגע לתנאי העסקה מהווה הכנסה פירותית. האמנם?
כב' השופטת חיות מגיעה לאותה תוצאה, אך בדרך שונה. לשיטתה, לשם סיווג הכנסה יש לבחון את מהות התקבול ואת התכלית בגינה הוא ניתן. בדרך זו, כזכור, פסע גם בית המשפט המחוזי. השוני, אשר הוביל את השופטת חיות להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי, נובע מהזדקקותה לשאלה מדוע בחרה המדינה לתגמל את עובדי בז"ן באמצעות המענקים? השופטת חיות מצאה כי המענק ניתן לעובדים כפיצוי על הפגיעה הצפויה בתנאי העסקתם כתוצאה מהפרטת החברה. לדעת כב' השופטת חיות, תנאי העסקה הם מאפיינים של הכנסת עבודה, ולאור ההלכה הפסוקה לפיה "דין הפיצוי כדין הפרצה אותה בא למלא", קובעת השופטת חיות כי יש לסווג את הפיצוי, קרי המענק, כהכנסת עבודה.
תשובתו של בית המשפט המחוזי לשאלה זו הייתה שונה. "גם אם הצדדים לא ידעו להגדיר את עילת התשלום במדויק," מסכם כב' השופט סוקול בפסק דינו, "ברור שהתשלום נועד כדי להשיג את הסכמתם של העובדים לתהליך ההפרטה והסכמה זו נדרשה הואיל ולעובדים עמדו זכויות להתנגד להליך ולדרוש את המשך העסקתם על ידי המדינה".
נדמה בעינָי, כי דווקא תשובתו של בית המשפט המחוזי היא זו שעונה לשאלתה של כב' השופטת חיות. שהרי, אילולא זכותם של העובדים להתנגד בפועל למהלך המכירה המדינה לא הייתה בוחרת לתגמל אותם במענקים אלא כופה עליהם את ההפרטה. זכותם זו של העובדים היא המקור – האמיתי והכלכלי – להידברות שהתנהלה מול עובדי בז"ן ואשר הובילה לתשלום המענקים. כימות גובה המענק באמצעות נתוני השכר של העובדים אינו משנה עובדה זו. עמד על כך כב' שופט בית המשפט העליון ויתקון בפסק דין משנות ה-70', בציינו: "[ש]יש ולשם כימוי (קואנטיפיקציה) של זכות-תביעה הונית משתמשים במודד של הכנסה שוטפת, כגון שכר עבודה, דמי שכירות, ריבית וכיוצא באלה, העשויים להיצמח מהנכס. חשבון כזה מקובל בכל מקרה של הערכת שוויו של נכס הון".
אם להזדקק להלכה לפיה "דין הפיצוי כדין הפרצה", הרי שהנזק שנגרם לעובדים כתוצאה מתהליך ההפרטה אינו הפגיעה הפוטנציאלית בהכנסתם השוטפת בתמורה לשירותים שייתנו למעסיקתם החדשה, אלא הפגיעה הממשית במידת וודאותם כי תנאיהם לא יורעו כתוצאה מההפרטה. הפיצוי, באמצעות המענק, לא "בא לכסות" אומדן של פגיעה בהכנסת עבודה אלא נועד "לסתום" את אי-הוודאות של העובדים הכרוכה בשינוי זהות המעסיק, לא כל שכן שעה שמדובר בהעברת החברה מידי המדינה לידיים פרטיות. "מידת וודאות" זו הוכרה במשפט העבודה הישראלי כזכות מוקנית של העובד. זכות זו יצרה בידי העובדים כוח (מיקוח) מול המדינה. בתמורה למענק נפרדו העובדים מכוח זה. הרי לפנינו, יישום קלאסי של משל העץ והפירות בהקשר של דיני המיסים.

המחבר הוא בעל משרד עורכי דין, ודוקטורנט בתחום המסים באוניברסיטת חיפה
מייל: Tal@KahanaLaw.co.il

רשימה זו פורסמה בבִּטאון לשכת עורכי הדין בישראל – ועד מחוז חיפה:
טל כהנא "פרשת ניסים, דיני מיסים ומה שביניהם" בדלתיים פתוחות 50, 47 (2014)

המדריך לדוקטורנט – אז למה לי דוקטורט עכשיו? או רפלקציות אחרי תום / שרון חלבה-עמיר

לא ייאמן אבל הדוקטורט שלי יוצא לשיפוט. התקבלתי ללימודי תואר שלישי בספטמבר 2006 והנה אנחנו בדצמבר 2013.

שבע שנים.

שבע שנים ארוכות של עבודה סיזיפית, מתישה, מייגעת, רפטטיבית ולא מתגמלת במיוחד. שבע שנים בודדות למדי, בהן רוב האנשים מסביבך לא ממש מבינים מה את עושה.

אבל אותן שבע שנים היו גם שנים של העצמה אישית, העמקה, התבוננות והקשבה פנימית. שבע שנים של למידה בלתי נגמרת, של עניין והשתאות. שנים של הפנמת התובנה על פיה דוקטורט הוא תהליך. אי אפשר, פשוט אי אפשר לכתוב אותו מהר, אנחנו צומחים במהלכו ולומדים ללכת לבד כחוקרים.

התהליך הזה רצוף רגעי משבר. רגעים שבהם את מתה לעזוב ואת לא מבינה למה לעזאזל לקחת על עצמך את הפרויקט הזה. כמו במסע אל פסגת ההר, ככל שעולים גבוה יותר, האוויר דליל יותר והמדרון תלול יותר…כבר אין כוח לכתוב ואין חשק להמשיך ואי אפשר לראות את הטקסט הזה יותר.

אך לכל מטבע שני צדדים: בה במידה, את מרגישה אחרי כל שלב כאילו כל מה שאת רוצה עכשיו זה לכבוש את הפסגה הבאה. את נפעמת אחרי שפייפר שלך התקבל לכנס בינלאומי שבמהלכו את פוגשת לפתע את השמות שאת כל כך מכירה…כן כן…מהמאמרים שקראת. גם הם מגיעים לכנסים ומציגים פייפרים וגם בהרצאות שלהם יש לעיתים בלבול קטן וגם הם לא תמיד עומדים בלוח הזמנים ואת מבינה שגם הם אנושיים ושזה בסדר לטעות J.

דוקטורט לא דומה לשום דבר שעשיתם לפני ולא דומה לשום דבר שתעשו אחרי. דוקטורט הוא לא מסוג הדברים שעושים כבדרך אגב. לכל מי ששואל אותי, אני אומרת שאם לא ממש מרגישים בעירה פנימית ורצון עז לעשות את זה, לא כדאי בכלל להיכנס לתהליך. כתנאי סף יש צורך בסבלנות בלתי נגמרת, עצבי ברזל, אנרגיות בלתי נדלות, אמונה ביכולותיך וכוח רצון. וגם אופטימיות זהירה לא תזיק להתעלות מעל כל המכשולים שיש לדלג עליהם בדרך רצופת החתחתים.

ואם החלטתם ללכת על זה, כמה תובנות מעשיות למי שכן מעוניין לצעוד בדרך הארוכה והמפותלת הזו:

1. בחרו נושא המעניין אתכםחייבים לבחור בנושא שיש לכם תשוקה לעסוק בו, לחקור אותו, לחשוב עליו ללא הרף, אחרת לא תשרדו.

2. בחרו מנחה שאתם מסתדרים איתה / איתו. ודאו שאתם רואים עין בעין הן את אופי המחקר והן את אופי עבודת ההנחיה: יש הזקוקים להנחיה צמודה ויש שפגישה פעם בחצי שנה מספיקה להם. יש שמנחה אחד עונה על צרכיו ויש שייטב לה לעבוד מול ועדה (הכוללת מספר מנחים כאשר כל אחד מהם מתמחה בפן אחר של המחקר. יעיל במיוחד למחקרים אינטרדיסציפלינריים). הנימוקים לכאן ולכאן אינסופיים. חשיבותו של המנחה בתהליך הינה לאין שיעור ובחירה שגויה עלולה לעלות לכם בעיכובים או בכישלון התהליך כולו.

3. הקיפו את עצמכם בקולגות המצויים בשלבים מקבילים אליכם. התמיכה הרגשית והפרקטית שתקבלו מהם משמעותית ביותר שכן הם היחידים שיבינו בדיוק על מה אתם מדברים כשאתם אומרים שעבדתם יומיים על הערת שוליים אחת או כשאתם מספרים שאין לכם גישה לפריט ביבליוגרפי מסוים שאתם זקוקים לו בדחיפות. הם ישיגו לכם את הפריט, יגיהו לכם את הפייפר וגם ישיאו עצות בכל שאלה שתעלו (כמובן שאני מדברת על שאלות הנוגעות להתנהלות ולא על שאלות נושאיות הנוגעות למחקר הדוקטורט). בהקשר אני ממליצה גם על קולוקוויום הדוקטורנטים המעולה של הפקולטה שהיווה חממה נעימה להיכרות, התייעצות והצגה של המחקר במסגרת מוכרת, בלתי פורמלית ולא מאיימת; וגם על ייסוד קבוצת עבודה מקוונת.

אני נמניתי על קבוצת פייסבוק סגורה שחבריה הם מאסטרנטים, דוקטורנטים ופוסט דוקים מכל מוסדות המחקר בארץ ובכל הדיסציפלינות האקדמיות החל ממתמטיקה ועד אמנות. בכל רגע נתון יכולת לפנות לקבוצה לשיטור עבודה ("אני רוצה היום לכתוב תת פרק ולסיים טיוטה ראשונית תוך שעתיים, מי כאן לפקח?"), לעצות פרקטיות ("אני עוזר הוראה פעם ראשונה, לתת לסטודנטים את מספר הטלפון הנייד שלי או רק מייל?"), לחפש מאמר שאין לך גישה אליו, לחלוק שמחות ("ההצעה התקבלה") ואכזבות ("קיבלתי rejection מכתב העת אליו שלחתי את המאמר") ולשתף בכלי מחקר שימושיים (תוכנת תמלול, אפליקציה לניהול לוח תכנון משימות ועוד…). הקבוצה הזו מהווה מקום מפגש וירטואלי, פרטי ותומך ומהר מאד הקשרים עם החברים בה עוברים למישור האישי.

4. השתתפו בכנסים, כשומעים וכשמשתתפים פעילים. הימצאות פיזית בקרב המילייה הרלבנטי תסייע להיכרות ביניכם לבינם ותחשוף אתכם ואת עבודתכם. כדאי להתחיל בכנסים ייעודיים לתלמידי מחקר וכשמרגישים מספיק בטוחים, להתקדם לשלב הבא של כנסים כלליים בתחום. אל תחשבו שזה קל. זה קשה, קשה מאד. בכנסים רבים עמדתי בצד ולא הכרתי אף אחד שיכולתי לדבר איתו; אבל לאט לאט העננה התבהרה, גם מפני שהרצאתי בעצמי וגם מפני שבהדרגה הפנים שסבבו אותי הפכו מוכרים.

בנוסף, אין להמעיט בחשיבות התכנים שנחשפים אליהם במהלך הכנסים למרות שיש גם המון קטעים משעממים.

5. הירשמו לרשימות תפוצה רלבנטיות לתחום העיסוק ולקהילת הדוקטורנטים. אני מצרפת פה כתובות מייל של מספר רשימות תפוצה מומלצות (List Serves), שלחו מייל ובקשו להירשם:

phd-soc-il@listserver.cc.huji.ac.il – רשת הדוקטורנטים של מדעי החברה

iss-phd@hevra.haifa.ac.il – רשת הדוקטורנטים לסוציולוגיה (בפועל משרת את כל מדעי החברה)

socsci-il@listserver.cc.huji.ac.il – רשת מדעי החברה ישראל

מומלץ להירשם לכל הרשימות מפני שלא תמיד המידע חופף. אני מזהירה שקריאת המיילים היומיומיים גוזלת זמן יקר אך באמצעות הרשימות נחשפים לקולות קוראים מעניינים, לפרסומים חדשים, לשיתופי פעולה, לימי עיון לחוקרים העוסקים בתחומים קרובים לאלו שאתם עוסקים בהם ועוד. לדעתי, הצטרפות לרשימות התפוצה חיונית אם אתם רוצים להכיר את הזירה האקדמית בתוכה אתם פועלים.

6. כיתבו כיתבו כיתבו – בתחום המחקר שלכם. בין אם מדובר בפייפרים לכנסים ובין אם מדובר בבלוג הקבוצתי של הפקולטה או בלוג מקצועי אחר שתצטרפו אליו או שתקימו בעצמכם. אני למשל כותבת בבלוג הטרקלין – מחשבות על משפט. זה יסייע לכם לערוך רפלקציה, לחשוב להגדיר ולהציג את המחקר שלכם דרך פיסות מידע קטנות וגם יחשוף אתכם ואת המחקר שלכם.

7. נסו לעבוד באופן קבוע – שגרת עבודה גם אם קצרה תיצור רצף. הרבה יותר קשה לצלול בכל פעם מחדש לתוך הטקסטים ולהתחיל מאפס.

8. והכי חשוב – קחו את הזמן ואל תהיו קשוחים כלפי עצמכם. זכרו שיש הרבה פרמטרים שאינם תלויים בכם; שיש עליות ומורדות, שיש משברים ופריצות דרך ושבסוף, אם רק תתמידו, המסע יסתיים.

9. ב ה צ ל ח ה ! ! !

"לא הספקתי היום כלום" – טיפים לעבודה פרודוקטיבית / טליה פונצ'ק ורחל ארידור הרשקוביץ

כולנו בוודאי מכירים את התחושה, בשלב זה או אחר בכתיבת הדוקטורט, בה יום או ימים שלמים חולפים להם במהירות ואנחנו נותרים עם התחושה שלא הספקנו כלום, שעשינו הכל חוץ מלעבוד באופן פרודוקטיבי על המחקר שלנו, שפשוט לא הצלחנו להביא את עצמנו לשבת ולעבוד.

האתגר להתעלם ממכלול הפיתויים הדיגיטליים (לא רק… הכביסה מעולם לא הייתה מפתה יותר) שמסביבנו אינו ייחודי לתלמידי מחקר. העולם כולו סובל מירידה בפרודוקטיביות. במהלך השנים 2005-2012 העלייה השנתית בתוצר לשעה לעובד הייתה נמוכה במיוחד וזהה לזו שבין השנים 1973-1996. הרבה לפני מיסחור האינטרנט והמצאת מכשירי הטלפון החכמים. רבים קושרים זאת, בין השאר, לכך שההמצאות הטכנולוגיות בנות ימינו אינן מסייעות להתייעלות או להגדלת הפרודוקטיביות. רוב רובן של ההמצאות הטכנולוגיות החדשות, מחשבי טאבלט, מכשירי טלפון חכמים, רשתות חברתיות ואפליקציות סלולאריות מקלות על התקשורת הבין אישית ועל ביצוע מחקרים. אולם, הן גם מאפשרות השקעת זמן רב בפעולות שאינן תורמות בהרבה לגידול בתוצר מקומי גולמי לנפש. נהפוך הוא, הן מסייעות דווקא להסחת תשומת הלב מעבודה פרודוקטיבית. יעידו על כך השעות הרבות שרבים מאיתנו מבזבזים בקריאת חדשות באתרי אינטרנט שונים, בכתיבה וקריאת דוא"ל מחברים, בהעלאת תמונות לרשתות חברתיות, ובצפייה בסרטונים על כלבים וחתולים ביו-טיוב.[1]

לנו כתלמיד מחקר שעובדים בבית האתגר להושיב את עצמנו לעבוד קשה עוד יותר. ערימת הכלים בכיור, הכביסה שיש לקפל והאוכל שצריך להכין עשויים תמיד לקרוץ לנו יותר מאשר המחקר (גם למי שאינו חובב את מטלות הבית, ותעיד על כך, אחת מהח"מ). כאשר המחקר הינו בתחום מדעי הרוח או החברה ואין מדובר בשגרת ניסויים במעבדה, אין לנו מקום עבודה קבוע ומוסדר אליו יש ללכת כל בוקר על מנת לעבוד. לסיכום,יצירת שגרת עבודה מוגדרת הינה מאתגרת כמעט כמו עבודת המחקר עצמה.

ההתמודדות עם תוצאות היעדר הפרודוקטיביות אף היא קשה. ימי עבודה לא פרודוקטיביים מסתכמים בסופו של יום ברגשות אשמה אין סופיים שלא בהכרח תורמים להעלאת הפרודוקטיביות, שלא לדבר על כך שכאשר אנחנו מרגישים רע עם עצמנו הסביבה שלנו סובלת גם היא. רגשות האשם מתורגמים פעמים רבות לחוסר סבלנות וקוצר רוח כלפי הסובבים אותנו, בני הזוג והילדים.

אז מתוך הנחה שכולנו מתמודדים עם אותו אתגר, חשבנו להקדיש את הפסקאות הבאות לכמה עצות שלנו עוזרות להושיב את עצמנו לעבוד:

  1. להתחיל את הבוקר בבחינת חשבון הבנק שלכם. מצב החשבון בהיעדר עבודה קבוע תמיד מהווה תמריץ לשבת לעבוד על מנת לסיים את עבודת המחקר כמה שיותר מהר … J
  2. לא לעבוד לבד! עבודה, ואפילו ישיבה, בצוותא עם תלמדי מחקר נוספים עשויה לתרום ליצירת אווירת חדר עבודה קשיחה (לשם כך יש כמובן לבחור פרטנרים לא פטפטנים מידי…, ותעיד על כך מניסיונה האישי הח"מ השנייה) וגם להפיג את תחושת הבדידות הנלוות לעבודות מחקר. ניהול שיחות על המחקר עצמו עם מישהו לבד מהמנחה מסייע רבות בהשגת בהירות מחשבתית.
  3. שימוש בתוכנות ליצירת סביבת עבודה סגורה המונעת כניעה לפיתויים שיש לרשת האינטרנט להציע. למשל, תוכנת עגבנייה (פומדורו) מאפשרת ליצור רשימת אתרים אשר הכניסה אליהם חסומה בזמן הפעלת התוכנה. בדרך זו הטכנולוגיה באה לסייע ומונעת מאיתנו להיכנע לדחפים לנדוד במחשבה לקריאת סטאטוסים לא חשובים בפייסבוק. ניתן להפעיל את התוכנה למשך פרקי זמן קבועים של 25 דקות במהלכם כל כניסה לאתרים שברשימת האתרים החסומים תימנע והתוכנה אף תצרף גערה מילולית בנוגע לעצלנותנו.[2]
  4. קביעת מטרות ברות השגה. לרובנו יש נטייה לקבוע לנו יעדים גרנדיוזיים שאינם ברי השגה. כאשר המציאות טופחת על פנינו והיעד אכן לא מושג הסכנה היא לשקוע בהלקאה עצמית שרק מחמירה את היעדר הפרודוקטיביות ומגבירה את רגשות האשמה. אולם כאשר קובעים יעדים קטנים וברי השגה קל יותר לסיימם בזמן ותחושת הסיפוק תורמת להמשך העבודה.
  5. לפני כל פעם שאתם מחפשים מפלט בשטיפת הכלים בכיור, הרצפה או קיפול כביסה תזכרו בביקור בחשבון הבנק שלכם בבוקר. תמיד מסייע בחידוד סדר העדיפויות. כשתסיימו את הדוקטורט אולי יהיה לכם יותר כסף לקנות מדיח ולהעסיק עוזרת בית.
  6. שימוש בתוכנות המסייעות בארגון חומרי המחקר ובניהול זמן. למשל, תוכנת [3]Mendeley מסייעת בארגון וחיפוש מאמרים ששמרנו. תוסף pocket לדפדפן מאפשר שמירת דפי אינטרנט שנראו לנו רלוונטיים לקריאה במועד אחר מבלי לאבדם.
  7. מציאת soul mate. החלפת רשמים ושיחות קבועות עם תלמידי מחקר אחרים העובדים בתחומים משיקים מסייעת רבות. הגילוי כי מישהו אחר סובל מבעיות דומות (והכוונה לא לשאלות מחקר דומות J) מקל על רגשות האשם, ובכלל – צרת רבים חצי נחמה.
  8. צאו החוצה. עבודה בבתי קפה העמוסים ברבים אחרים המקלידים במרץ במחשביהם הניידים מאפשרת יציאה משגרת הבית מלאת הפיתויים והתמקדות בעבודת המחקר.

מקוות שתרמנו. ועכשיו תפסיקו לקרוא את הבלוג ותחזרו לעבודה!


[1]  John Cassidy, What Happened to to the Internet Productivity Miracle?, The New Yorker (April 2, 2013), http://www.newyorker.com/online/blogs/johncassidy/2013/04/what-happened-to-the-internet-productivity-miracle.html/.

[2]  על תוכנת העגבנייה ותוכנות נוספות ראו:Sarah Ang, 7 Productivity-Boosting Tools to Fight Procrastination, Mashable (Jun 13, 2013), http://mashable.com/2013/06/13/plugins-extensions-procrastination/. ראו גם:How to Take Back Your Time & Increase Your Productivity –  Plus 11 Great Productivity Tools, Vandelay Design (August 16, 2013), http://vandelaydesign.com/blog/tools/productivity-tools/; וישנם עוד רבים אחרים.

הבלוג כמנוף לכתיבה אקדמית / לירן אוחיון*

"…איננו יכולים לשנות עובדות; נשארו לנו המלים לשחק בהן…"[חנוך לוין "הנשים האבודות מטרויה" מחזות 3 – ייסורי איוב ואחרים 207 (1988)]

לפני פחות משנה עובר להיום, הושק בלוג הדוקטורנטים. לא אכחד, קיבלתי את הבשורה על השקתו בשוויון נפש, שהתפתח כעבור דקות לחשש ממשי, עת נודע לי, כמו לכולם, שאני ושכמותי אחראים למלאו בתוכן.

תהייתי הראשונית, ביני לביני, הייתה: "איך אמצא את הזמן"?. על כן, החלטתי, לכשתגיע השעה וינקבו בשמי, או אז אתחיל לדאוג. חשש נוסף שעלה וצף לו ביתר שאת, תוך כדי ההסבר המפורט אודות הבלוג: "עד לא מכבר הייתי סנגור, ומטבע הדברים עולם המושגים המשפטי שלי, נע ונד בין מעצר ימים, עד תום ההליכים, זיכוי או הרשעה. מכאן, גם אם אצליח לכתוב משהו, זה לבטח לא יעניין איש מלבדי".

מכאן לכאן, לא עברה כמחצית השעה ונקראתי ל"דגל". לאמור, נקבו בשמי. למרבה המזל, מקום מושבי, עת ההכרזה, נתן לי שהות להתאושש ובעיקר להתחיל להיזכר. כן כן, להיזכר.

 להיזכר שאני אוהב לא רק משפט פלילי. אלא, ספרות ומשפט פלילי.

מנקודה זו, יצאתי לדרך והתחלתי. ראשית, חשבתי על היצירות שאהבתי ועודני אוהב אהבת נפש אמיתית. אותן יצירות, שלאחר שקראתי בהן המציאות כבר לא הייתה אותה מציאות. אותן יצירות, שקראתי בהן פעם אחר פעם וחשבתי תמיד, ועודני חושב, שיד נעלמה הביאה את היצירה למה שהיא- כליל השלמות. זה היה המַסָּד ובד בבד מקור ההשראה.

אז, גמלה בלבי ההחלטה ליצור טרילוגיה. החלק הראשון, "מחשבות על חפים", זכה לפרסום בשמו החדש "תהיות בעקבות תזכיר חוק חקירת חשודים" בגיליון בדלתיים פתוחות**. שם, דובר בקשר שבין יצירתו של קפקא-"המשפט" לבין הגישה המשפטית העכשווית בשדה הפלילי, כפי שהינה משתקפת לגבי חקירת חשודים.

המעניין בכל הסיפור, לגבי דידי, שכל המסופר הוא תוצר של אותו יום, אותו יום אשר לווה באותו חשש אינהרנטי והפך אפוא למנוף כתיבתי. אותו בלוג, אשר אילולא נקרה בדרכי, סביר להניח כי הדברים לא היו עולים אל מעבר לסף התודעה.

החלק השני באותה הטרילוגיה, יפורסם בהמשך לרשימה הנוכחית, ויעסוק בקשר שבין יצירתו של טולסטוי-"סונטת קרויצר" לגישה המשפטית העכשווית, בכל הנוגע לרצח בנות-זוג נואפות ומאהביהן. המשך יבוא……

________________________________________________________________________

* עורך דין, תלמיד מחקר במסלול הישיר לדוקטורט.

נושא המחקר: "הפירוש הראוי לחוק מאבק בארגוני פשיעה", תחת הנחייתו של פרופ' עמנואל גרוס.

לתגובות במייל: LAWLIRANO@GMAIL.COM.

**להלן, ראו קישור לחלק הראשון בטרילוגיה – כפי שפורסם בגיליון מס' 48 של בדלתיים פתוחות בעמודים 39-38:

יש ללחוץ כדי לגשת אל 48.pdf

 לירן אוחיון

פוסט קיטורים – תנו לי סביבת מחקר!!! / נוי ברינט

חשבתם פעם מהי סביבת העבודה האידאלית לכתוב את הדוקטורט?

אני כבר מזמן גיליתי שהסביבה האידיאלית שלי היא קומה 0 של האגף החדש בספריית יונס וסוראיה נזריאן. בימים בהם אני מצליח להגיע לאותה שכיית חמדה באוניברסיטת חיפה, ולהקדיש עצמי למחקר, קריאה וכתיבה, פריון העבודה גבוה לאין ערוך מכל מקום אחר. מדובר במקום יפה לעין, מעוצב למשעי, רחב מימדים, בקרבת קפיטריה (שכרגע כוללת מכונות אוטומטיות לשתייה חמה, קרה וחטיפים), בצמידות לשירותים, ליד רחבה פתוחה ולא מקורה שניתן לנקות בה קצת את הראש ועוד ועוד.

אלא שהמקום הזה שוקק באנשים, יש בו בעיית שקט קשה ואני מוצא עצמי פעמים רבות נודד בחיפושי אחר מקומות עבודה אחרים, פשוט כי אי אפשר לעבוד בו לאורך זמן. אני אוהב את הספרייה. לטעמי, כאשר היא במיטבה, היא מקום מזמין ומתחשב – אבל לצערי היא גם מקום שלא עונה לצרכים של תלמידי מחקר אשר באים ללמוד בקרבו.

כפי שכבר גיליתם או תגלו, באוניברסיטה יש מצוקת מקום קשה, אשר מונעת את האפשרות לתת חדרים או קוביות עבודה סגורות לסטודנטים לתארים מתקדמים. הצורך של הדוקטורנט לתור כל פעם מחדש אחר פינת עבודה שקטה, יציבה וקבועה – היא לכשעצמה מכשול גדול מאוד בדרך למחקר וכתיבה ראויה. בימים בהם אני נמצא באוניברסיטה שעות רבות, אין לי אפילו מקום פרטי משלי; אני מבלה זמן מה בחיפושים אחר פינה מבודדת וגם כאשר אני מוצא כזו אינני יכול להשאיר את התיק שלי כאשר אני יוצא לארוחת צהריים או ארוחת ערב; אני חושש  להשאיר את הספרים שלי על שולחן העבודה כי יבוא עובד ספריה וישיב אותם למקומם; גם כאשר אני חוזר מהפסקה לסביבת העבודה – אני מגלה פעמים רבות שמישהו אחר כבר תפס את מקומי.

למען האמת, לו היה זה הכרח המציאות, אני מניח שהייתי בולע את הצפרדע ונמנע מלהעלות את הדברים. אלא שגם בעין בלתי מזויינת ניתן לראות שאם מעצבים את הספרייה באופן שונה, ניתן בקלות רבה למצוא מקום עבודה יעודי לתלמידי מחקר. כיום, במיוחד לאחר פתיחת האגף החדש, ספריית אוניברסיטת חיפה היא מקום ענקי הכולל אין ספור מרחבים לא מנוצלים אותם אפשר לייעד לדוקטורנטים. מה הבעיה הגדולה בהקמת קוביות עבודה סגורות ונעולות לשימוש תלמידי מחקר או השכרת לוקרים סמסטריאלים בהם יוכלו הדוקטורנטים להותיר את תיקיהם וחפציהם האישיים.

אדגיש כי פניתי בעבר להנהלת האוניברסיטה בעניין זה. בתשובה הודיעו לי שניסו בעבר את עניין הקוביות אך הניסיון לא צלח. לא ממש התייחסו לעניין הלוקרים הייעודיים סמסטריאליים והבטיחו לי שניתן יהיה להזמין חדרי עבודה לתקופות קצרות.

ואני אומר, תפקידה של אוניברסיטת מחקר הוא לתת תנאי מחקר לתלמידי שלה, ובמיוחד לדוקטורנטים. אז למה לא לפנק אותנו קצת יותר ולסדר לנו סביבת עבודה ראויה?

נ.ב.

בינתיים קיבלתי משירי היקרה הודעה שאפשר להזמין חדרים בספריה לפרקי זמן של עד יומיים. זה צעד חשוב אבל עדיין לא מספק.

הדוקטורנט כחוקר פרודוקטיבי / ג'מיל נאסר *

לא יחלוק איש, כמדומני, כי דוקטורנט מצליח הנו חוקר פרודוקטיבי, ואילו דוקטורנט מצטיין הנו אותו חוקר שמצליח להמריא עם הפרודוקטיביות המחקרית שלו עד לקצה גבול היכולת האינטלקטואלית, תוך מיצוי מלוא הפוטנציאל הטמון בו.

מיד תעלה השאלה: כלום כל דוקטורנט הוא פרודוקטיבי? והאם כל פרודוקטיביות יכולה להמריא למצוינות? אבכן, בפוסט צנוע זה אני מבקש להציג את הטענה כי כל חוקר הנו בעל פוטנציאל מובנה של פרודוקטיביות, וכי פרודוקטיביות זו יכולה, בהתקיים תנאים מסוימים, להגיע למצוינות.

לביסוס הטיעון הנ"ל בכוונתי לפנות לראשית דברי-חוכמה הכתובה בספר בראשית. אעיר, וייתכן כי זו הערה לא בהכרח נחוצה, כי לגבי הקורא שאינו מאמין (ביטוי עדיף על "אינו דתי") הוא לא יעצור כאן בקריאה ויתמודד עם האמור בפוסט זה בהתאם לאינטלקטואליות הסובייקטיבית שלו, בדומה לנכונותו לבחון טקסטים של אפלטון, סוקרטס, קנט וכדו'.

חכמת אלוהים קבעה את "עקרון הפוריות" מאז הבריאה, וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; …. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ… וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (בראשית, פרק א פסוקים 11, 27 ו- 28, ההדגשות אינן במקור).

הטקסט המקראי הנ"ל מלמד ברורות כי אלוהים בחר שלא לשוב על אקט הבריאה חדשות לבקרים. ההפך מכך, אלוהים קבע כי החי (לאחר בריאתו) יהיה פורה וייתן פרי חדש, מקורי ורענן. כך הוא המצב בצומח וכך הוא המצב באדם. נשים נא לב לביטוי "עשב מזריע זרע" ולביטוי "עץ פרי עשה פרי למינו". הפרשנות המילולית, וגם התכליתית, מלמדות כי היצור החי הוא בעל פוטנציאל פוריות, וכי מצופה ממנו באורח טבעי של הדברים להניב פרי. לשון אחרת: להיות פרודוקטיבי. מה ההבדל בין עמוד עץ בצד הכביש אליו קשור כבל טלפון של חברת בזק לעומת עמוד עץ של העץ בגינה? הראשון מת ואילו השני חי ונותן פרי. ודוק, סממן החיים האולטימטיבי הנו הפוריות! קל וחומר כך הוא הדבר באשר לאדם שרק לגביו נאמר לאחר בריאתו "וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (בראשית פרק א פסוק 31).

כפועל יוצא מן האמור לעיל ניתן להסיק כי הפרודוקטיביות הנה מעשה יד אלוהים ואינה מוצר פרי עמלו של האדם. יחד עם זאת, תפקידו של האדם הנו לממש את הפרודוקטיביות הטמונה בו. על מנת להיות "פרודוקטיבי בפוטנציה" לא נדרש מן האדם לעשות מאומה, ואילו על מנת להיות "פרודוקטיבי הלכה למעשה" נדרש האדם למאמץ אישי.

נקודה נוספת ראויה לציון בהקשר זה הנה שהפרי הוא ההוכחה החיצונית לפרודוקטיביות "מאותו סוג". משמע, העשב יזריע זרע, עץ הפרי יניב פרי לפי מינו ואילו האדם ייתן "פרי" לפי מינו. אמנם הפוטנציאל הפרודוקטיבי זהה לכל הבריאה, אך נבדל בהתאם למקורו. האדם קיבל ציווי מבוראו להיות פורה ולהתרבות, אך זאת רק לאחר שהבורא נטע באדם את היכולת לעשות כן.

הפרי המצופה מן העץ אמור להיות על פי טבעו פרי-מאכל מועיל "לאחר", ולא לעושהו. כך הוא הדבר באשר לפריו של האדם, הוא אמור לשרת אחרים. וביישום לעניינו, החוקר הפרודוקטיבי אמור במחקרו לייצר "חומר אכיל ומועיל" לזולתו. התוצר המחקרי אמור לספק תועלת וחדשנות לשדה המשפטי נשוא המחקר. עניין זה נושק למצוינות אך עדיין לא מגשים אותה. בפתח הדברים ציינתי כי בהתקיים "תנאים מסוימים" אפשר להגשים את המצוינות. אבכן, עדיין צריך "עומק וגובה" השזורים אחד בשני. וכך נאמר על האדם הפרודוקטיבי עד סוף ימיו כדוגמה למצוינות: "כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהלים פרק צב פסוק 13). "כתמר", סמל לשורשים עמוקים החודרים באדמה לעומק המשתווה לגובה הדקל המתרומם לשמים.

אשוב על עקבותיי ואסכם את טענתי. כל דוקטורנט חוקר מחזיק במנת פרודוקטיביות מובנית שיש בה, לאחר עמל רב, להניב תוצר מחקרי (פרי) מועיל וחדשני. לעיתים, הדרך עצמה חשובה ומהותית לא פחות מהשגת המטרה, על אחת כמה וכמה בתהליך מחקרי שבעצם אף פעם לא נגמר. ואם יעמיק החוקר בחריש שדה המחקר ובו זמנית ירים את הראש גבוהה גבוהה, עוד צפוי להצטיין.

ומדוע בחרתי לכתוב פוסט זה? אפשרות אחת הנה לעודד את עמיתיי. אפשרות אחרת הנה לעודד את עצמי בתחילת דרכי הארוכה והמאתגרת עד לדוקטורט המיוחל.

* דוקטורנט, הפקולטה למשפטים – אוניברסיטת חיפה

נושא המחקר: "נזק נפשי לניזוק עקיף: גבולות האחריות", בהנחיית פרופ' רונן פרי וד"ר יהודה אדר.

לתגובות במייל: jameelna@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: